סליחות ליום ששי

תערוג אליך כאיל

תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ כְּאַיָּל עַל אֲפִיקִים כלומר: נפשי. שעליה נאמר "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים", מתלונן הפיטן שכעת נפשו שָׁחָה לְקֵץ רְוָיָה וְאֵין מְפִיקִים מתאוה לקץ ואינה משיגה אותו. רָחוֹק וְעָמוֹק הקץ רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ. אין מי שיודע לחשבו, וְלִדְלוֹת לֹא מַסְפִּיקִים. קֹוִים וְחוֹכִים וַאֲמָנָה לֹא מַפְסִיקִים עם ישראל ממשיכים לקות אל ה' ולחכות לו, ולא מפסיקים להאמין: צְמֵאֵיךָ צוֹק לָהֵם יִחוּל לְבָבָם רומז לפסוק: " כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ". אף אנו צמאים אל ה' ומבקשים שיושיענו, ויזכנופָּנֶיךָ לִרְאוֹת בֵּית מְעוֹן חִבּוּבָם לראות את פניו במקדש שלש פעמים בשנה.כמו שנאמר "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים" (המשך המזמור הפותח ב כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים). עֲבוֹר בַּסָּךְ מבקשיםלעלות אל ה' כמו שנאמר "אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג" (המשך המזמור הנ"ל). וְעַמּוּד אֵשׁ סְבִיבָם כנבואת זכריה: "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ:  וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה’ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".. סוּר עָרֵל בַּעֲלֵי דְבָבָם כנבואת ישעיהו: "סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה’". וכן "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (באותה נבואה). בעלי דבבם היינו יריביהם: נַכְחִידֵם נִירְשָׁה לָנוּ נָמוּ חָרְשׁוּ הגויים חורשים מזימות "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ:  עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ:  אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד ... אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים", מִירוּשָׁתְךָ אֲשֶׁר הוֹרַשְׁתָּ עַמְּךָ גֵרְשׁוּ הגויים גרשו את עמך מנחלתך. לְהַשְׁמִיד יוֹם יוֹם עוֹד יִדְרֹשׁוּ ויום יום הם דורשים להשמיד את עמך (מבוסס על פסוק שעוסק בנושא אחר: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן". כְּנוֹס מַס וְחָמָס וַעֲנִיֶּיךָ יְרוֹשֵׁשׁוּ מטילים על עמך ישראל העניים מסים, וכן הם: יָבוֹזוּ יְבַזּוּ יְדִידֶיךָ יְכַנּוּם כְּלָבִים מבזים את ישראל ומכנים אותם כלבים. טְהוֹרֵי-לֵב עָלֶיךָ מַשְׁלִיכִים יְהָבִים עם ישראל בוטחים בך כמו שנאמר הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק.  חֶרְפָּתָם שׁוֹמְעִים עֲלוּבִים וְלֹא עוֹלְבִים כדברי המדרש: "הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". זָר לֹא נִשְׁלָבִים לא עובדים זר אלא אותך בלבד וְעָלֶיךָ נִצְלָבִים נהרגים ע"י הגויים על קדוש שמך. וַאֲנַחְנוּ עַמְךָ וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ  נֶגְדְּךָ זֶה עִנוּיֵנוּ כל הענויים האלה שעוברים עלינו עוומדים מולך ואתה רואה אותם. הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפַּק תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵנוּ כדברי ישעיהו: "אַל תִּקְצֹף ה’ עַד מְאֹד וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן הֵן הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ:  עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה:  בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה:  הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה’ תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד". דִּכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים לשון אחד ממזמורי החורבן בתהלים: "כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת". וְעם כל זה - אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ. גַּם בְּגֵיא צַלְמָוֶת שַׂמְנוּךָ מָעֻזֵּנוּ גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי: בָּנוּ נִקְרָא שִׁמְךָ אַל יִתְחַלָּל שמך נקרא עלינו, ואם נענש יחולל שמך, אז אנו מבקשים מה' שלא יעניש אותנו כדי שלא יתחלל שמו. יָדַעְנוּ ה’ רִשְׁעֵנוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ:  אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ. וראה גם ביחזקאל "וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים:  וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה’ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ:  וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: ס  לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם:  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָי ה’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:  וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם...". בְּךָ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִתְהַלָּל מבוסס על כמה וכמה פסוקים שבהם מופיע שישראל מתהללים בה'.. אִם עֲוֹנֵינוּ רַבּוּ וּמִלְאוּ חָלָל אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה’ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ. אָנֹכִי מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ פִּיךָ מִלָּל הלא אתה אמרת "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר" ; שְׁגִיאוֹת שִׂים זֵדִים וְלֹא קוֹנֵס הפוך את זדונינו לשגגות. לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין לָנוּ הִכָּנֵס. מִפְּנֵי קוֹשֶׁט סֶלָה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ:  הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה:  הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה:  נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה:  לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי  יֵבוֹשׁ הָאוֹנֵס. הַנֵּס יִתְנוֹסֵס מבוסס אף הוא על הפסוק הנ"ל, וכן על הפסוק: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" ולכן אנו מבקשים: וְנִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס  : הָרֵץ בַּת פּוּצַי מנבואות קבוץ הגלויות: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה’ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד:  מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי" וְקָרְבָּן תִּשַּׁע וקבל את קרבנם. מקור המלה הוא בפסוק "וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ".. קַבֵּץ יַחְדַו עֲשִׂירִית עִם תֵּשַׁע. טַבַּע חֵטְא וְלֹא יִזָּכֵר רֶשַׁע  יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. ואז לא יזכרו עוד חטאינו, כמו שנאמר "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר". נֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע:

ארכו הימים

הפיוט הזה מתאר את ישראל כאשה גולה הנמצאת במצב קשה. המשל הממשיל את ישראל לאשה כמובן אינו חדש, ומקורו במקומות רבים בתנ"ך. הפיטן השתמש במושגים האלה, כדי לתאר את מצוקתנו ואת הצרך שלנו בגאולה. אָרְכוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן מקור הבטוי בנבואת יחזקאל: "וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר:  בֶּן אָדָם מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן:  לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִשְׁבַּתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כִּי אִם דַּבֵּר אֲלֵיהֶם קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן". כלומר: ארכו ימינו בגולה וחזון הגאולה בושש  לבוא. אַרְמוֹן נֻטַּש ה' נטש את מקדשו. (מקור הבטוי בישעיהו: " כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד עוֹלָם מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים"). וְחָדַל פְּרָזוֹן מקור הבטוי בשירת דבורה: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל". כלומר: עם ישראל נאלץ לחיות מאחורי חומות כי האויב שולט בשטח. . בְּקִווּי מַרְפֵּא בְּעָתָה וְרָזוֹן כדברי ירמיהו: "קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה", וכן: "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה" . כלומר: אנו מקוים לטוב אך בפועל יש בעתה. בִּטְחָה וְהַשְׁקֵט לִמְנוּסָה וְחִפָּזוֹן מבוסס על דברי ישעיהו: "כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי אלהים קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם:  וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם". כלומר: יכלתם לבחור בהשקט ובטחה, אך בחרתם במנוסה: גְּאֻלָּה נֶאֱחֶרֶת וְתוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה הגאולה מתעכבת ומתאחרת. גּוֹלָה וְסוּרָה כינוי לישראל. שעליו נאמר:  וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם". כעת עם ישראל היא קְדוֹרַנִּית וַחֲשׁוּכָה. דִּמְעָתָהּ מְצוּיָה בְּלֶחֱיָהּ כמו שנאמר במגלת איכה על ירושלים, העיר רבתי עם: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" לְמָשְׁכָה. דְּרוּסָה בְּעוּטָה נְגוּחָה נְשׁוּכָה המקור בדברי המשנה על נזקים הנגרמים ע"י בהמות: הוּבָאָה בַחֹשֶׁךְ וְיוֹשֶׁבֶת דּוּמָם עם ישראל היום יושב דומם בחשך. מקור הביטוי דוקא בנבואה של ישעיהו על בבל: " שְׁבִי דוּמָם וּבֹאִי בַחֹשֶׁךְ בַּת כַּשְׂדִּים", הפיטן שאל את הביטוי והשתמש בו כדי לתאר את מצבו של עם ישראל. (גם בהמשך הפיוט הפיטן שאל בטויים שנאמרו בתנ"ך על דבר אחד, והשתמ בהם לדבר אחר). הוֹמֶה לִבָּהּ וּבְתוֹכָהּ יִשְׁתּוֹמָם. וְעֵינֶיהָ מְיַחֲלוֹת לַיְלָה וְיוֹמָם. וְעָצוּר בְּעַצְמוֹתֶיהָ כְּגַחֶלֶת לַחְמָם ממשיך לתאר את ירושלים או את  עם ישראל כאשה בוכה, המצפה לאהובה: זְמַנֵּי קִצֶּיהָ מְאֹד נֶחְתָּמוּ איש אינו יודעע מתי הקץ. זוֹהֲרוֹת נְהָרָה בְּעֶבְרָה נֶעְתָּמוּ כדברי ישעיהו: "בְּעֶבְרַת ה’ צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ". חֻבְּאוּ נִדָּחֶיהָ וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב  וּבְמַסְגֵּר נִסְתָּמוּ. חֲטָאֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ יתכן שהוא רומז לפסוק: " וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ". כך או כך, כונתו לומר שעם ישראל נענש כי חטאיו השיגוהו. כִּי נִכְתָּמוּ: עד כאן מתאר הפיטן את מצבה המושפל של הרעיה, כעת עובר הפיטן לתאר את מצבם הטוב של אויביה וצורריה.  טוֹפְלֵי שֶׁקֶר הגויים היום יִשְׁלָיוּ בְּשֶׁקֶט הם חיים בשקט ושלוה. הביטוי לקוח דוקא משלותה של ירושלים, אבל כעת הגויים הם אלה שישליו. טִירוֹתָם בְּטוּחוֹת כְּעַל שְׁמָרֵי פֶקֶט הם בטוחים ושוקטים על שמריהם. יַעֲצִיבוּ רַעְיָתְךָ בְּרֹגֶז לְמַקֵּט הם מעציבים את עם ישראל. יְגוֹזְזוּהָ כְּרָחֵל גִזּוֹתֶיהָ לְלַקֵּט רומז לפסוק: "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו" כלומר: נוהגים בעם ישראל כהפקר.: כָּשַׁל כֹּחָהּ מִכּוֹבֶד סֶבֶל מבוסס על הפסוק "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה". כלומר: אין לעם ישראל כח לעמוד במעמסה. כִּנּוֹרָהּ לְבֶכִי וְעוּגָבָהּ לְאֵבֶל וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים. לְנֶגְדָּהּ כְּלִמָּתָהּ מִצָּרֶיהָ לְהִתְנַבֵּל היא נכלמת מפני צריה הקוראים מולה לֵאמֹר נוֹאַשְׁתֶּם לָצֵאת מִכֶּבֶל אבדה תקותכם לצאת לחפשי מהגלות: מָאֹס נִמְאַסְתֶּם בְּגָלוּת הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה  לִנדָּח. מְנוּסְכֶם אָבַד וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח נָפֶשׁ. הפסוק אמור על רשעים, הפיטן השתמש בו על ישראל, שמנוס אבד מהם ואין להם תקוה.  וּכְיָקוּד מֻקְדָּח. נוֹתַרְתֶּם כַּנֵּס וְכַצְבִי מֻדָּח אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה. נִהיָה יְקַרְכֶם כְּאֹפֶל מְנֻדָּח: כאן פונה הפיטן לה' ומבקש את ישועתו סַלְעֵנוּ וּמְצוּדָתֵנוּ כנוי לה': "ה’ סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי" בְּשִׁמְךָ נָרוּץ בעזרתך, כמו שנאמר: " כִּי אַתָּה נֵירִי ה’ וַה’ יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר". סָבוּל עָלֶיךָ כִּלָּיוֹן וְחָרוּץ כלומר: עם ישראל שה' נושא, נתונים היום לכליון וחרוץ, והם עֲנוּשִׁים וּמֻכִּים כְּפֶרֶץ פָּרוּץ. הגויים הורגים אותם עֲבוּר מֵהֲמִירְךָ בְּחוֹמֶר קָרוּץ עם ישראל מוסר את עצמו להריגה כדי שלא ימיר את ה' בחומר קרוץ.: עד כאן מתאר הפיטן את מצבו של עם ישראל בגלות. כעת הוא עובר לבקש מה' ישועה מהמצב הזה: פְּנֵה לְהָחִישׁ לְעֶזְרָתִי פנה אלינו וחוש לעזרתנו. אֱיָלוּתִי כנוי לה'. הבקשה כאן מבוססת על הפסוק "וְאַתָּה ה’ אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה". פֶּן יֹאמַר הָאוֹיֵב יָכֹלְתִּי. צָרַי יָגִילוּ כִּי שָׁכֹלְתִּי מבוסס על הפסוק "פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט". לכן אנו מבקשים: צוּר הֲקִימֵנִי כִּי נָפַלְתִּי: קוּמָה וְהִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרִים. קוּמָה ה’ בְּאַפֶּךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ.  קָרֵב יוֹם גְּאֻלַּת אֲסוּרִים גאולתם של ישראל שכעת הם אסורים בגולה. רְפָא מַחַץ מַכַּת שְׁבוּרִים מבוסס על הפסוק: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה’ אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא". רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים מבוסס על פסוק באיכה: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".: שׁוּר ראה בְּעַמְּךָ לְהוֹסִיף אָמְצוֹ כלומר: לחזקו (מבוסס על בטוי באיוב). שְׁקוֹד לְטַהֲרוֹ וּלְנַקּוֹתוֹ מִשִּׁמְצוֹ. תִּשְׁמוֹר עֶדְרְךָ כְּרוֹעֶה לְרִבְצוֹ. תַּשְמִיעַ: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצוֹ מבוסס על הפסוק: " שִׁמְעוּ דְבַר ה’ גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ:  כִּי פָדָה ה’ אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ": שַׁנֵּן בְּרַק חֶרֶב בְּזַעְמֶךָ מבוסס על שירת האזינו, המסיימת: "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:  אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:  אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:  הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". שְׁלַח חִצֶּיךָ וְתָהֹם מַזְעִימֶךָ מבוסס על שירת דוד: "וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה’ וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ:  וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם". הפיטן שלב כאן רמז מהפסוק בשירת דוד, אך מיד הוא שב להתבסס על הפסוקים משירת האזינו דלעיל: מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב בְּהִתְנַקְמֶךָ. מִמַּה שֶׁעָשוּ בְּחַלְלֵי עַמֶּךָ:  עֲבוּר נִקְמָתְךָ עַמִּים הַרְנִינוּ. כלומר: קים את שירת האזינו, נקום את נקמתך בגויים שהרעו לנו, ושפכו את דם חללינו. עֲלִיּוֹת תַּחְתִּיּוֹת הָרִיעוּ וָרֹנוּ וְהַר וְגֶבַע וְאִילָנוֹת יְרַנֵּנוּ רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה’ הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל ה’ יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. וְגַם יוֹשְׁבֵי סֶלַע יָרֹנוּ מבוסס על דברי ישעיהו: " שִׁירוּ לַה’ שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם:  יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ:  יָשִׂימוּ לַה’ כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ:  ה’ כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר": נְקוֹם הַדָּם וּנְקֹם הֶחָמָס. נִמְסַר לְצָרָם לְהַגִּידָם נִכְמַס. בְּכוֹס עָמֹק וְרָחָב לְהֵעָמֵס. בּשַחַק וּבְלַעַג כֹּחָם יִמַּס. רִאשׁוֹנָה תְּשַׁלֵּם מִשְׁנֶה עֲוֹנוֹתֵיהֶם מבוסס על דברי ירמיהו: " וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי". רְאֵה חַלְלֵי אַרְצְךָ בִּשְׁחִיתוֹתֵיהֶם. יֵבשׁוּ צָרִים בְּשֶׁקֶר עַוְתוֹתֵיהֶם יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ. יִפָּקְדוּ מֵרוֹב יָמִים בְּחַטֹּאתֵיהֶם וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל בּוֹר וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ: צוֹרַפְנוּ כַכֶּסֶף בְּמוּעָקָה לְגוֹלְלָה. צֻמַּתְנוּ נמכרנו לצמיתות וְנוֹאַשְׁנוּ לכלוֹת בַּגּוֹלָה. חולְלָה יָדוֹ לְנַפֵּץ עַם סְגֻלָּה תיאור לזמן קץ הגאולה: "וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת:  וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה". חֵפֶץ פְּרוּטָה מִכִּיס אָזְלָה מבוסס על המדרש האומר שאין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס: קַנֵּא לְשִׁמְךָ וְלִקְדֻשָּׁתְךָ חַס קיים לנו את מה שנאמר: " וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָי ה’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". קָרְבֵנוּ אֵלֶיךָ וּבְצִלְךָ נַחַס נחסה: חֲזֵה ראה כִּי אֵין מַפְגִיעַ עָלֵינוּ לְהָחֵס מבוסס על הפסוק " וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ:  וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה". וכונתו: אין מי שיכול כעת להפגיע בך כלומר להתפלל עלינו לפניך ולחֲלוֹתְךָ כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּפִינְחָס: לכן אנו מבקשים: זְכוֹר בְּרִית חֶסֶד קְדוּמִים כלומר חסדי האבות. זַעֲקָתֵנוּ קְשׁוֹב הקשב לזעקתנו מִשְׁמֵי מְרוֹמִים. קַיֵּם לְעַמְךָ בְּרִית שְׁלוֹמִים. קָדוֹשׁ אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים: 

חננו ה' חננו

זהו פזמון. הפזמון הוא עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ. הפזמון הזה מורכב משני פסוקים, אחד מהם אומר: "עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ" והשני אומר: "ה’ אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ". אע"פ שהוא מורכב משני פסוקים, הוא משפט שלם שיכול לעמוד בפני עצמו, ולכן אין מניעה לומר אותו אחרי כל בית.(על פזמונים מקוריים ולא מקוריים ראה בדברינו על הפזמון במוצאי מנוחה).

הפזמון הזה מבוסס כולו, בצורות שונות, על הפסוק "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה’ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר:  הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד". יש עוד כמה פיוטים שהם חזרה בצורות שונות על פסוק כלשהו.

כל בתי הפזמון אומרים שהגויים בטוחים בכחם ואנו בוטחים בה', לכן אנו מבקשים שיעזרנו ויושיענו. בכל בית מוצג בטחונו של הגוי מול בטחוננו שלנו בה', זה לעמת זה, בנושא כלשהו.

חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ. עֲנֵנוּ יְיָ עֲנֵנוּ. עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ:

אֵלֶּה בְּשָׁלִשֵׁמוֹ וְאֵלֶּה בְּפָרָשֵׁמוֹ בִּקְרָב המקור הוא בקריעת ים סוף, בה לקח פרעה שלישים ופרשים.. וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם קָדְשְׁךָ לְהִתְעָרָב אבל אנחנו בוטחים בשם קדשך ולא בפרשים ושלישים. לכן אנו מבקשים: שׁוכֵן שַׁחַק לְיִשְׁעֵנוּ תִקְרָב. עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ:

אֵלֶּה בְּלִגְיוֹנָם בצבאם וְאֵלֶּה בִּגְאוֹנָם מִתפָּאֲרִים. וַאֲנַחְנוּ בְּרַב לְהוֹשִׁיעַ מִתְגַבְּרִים כלומר: אנו סומכים על ה', שהוא רב להושיע ומרבה לַעֲזוֹר לְאֵין כֹּחַ מַכְבִּירִים לאלה שלא מכבירים כח. עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ:

אֵלֶּה בְּמָגִנָּתָם. וְאֵלֶּה בְּצִנָּתָם מגן וצנה הם כלי הלוחם, המגנים עליו מפני חרב האויב מִסְתַּחֲרִים. וַאֲנַחְנוּ בְּאִמְרָתְךָ מַחַס תָּרִים תרים אחר מחסה, כלומר מבקשים מחסה באמרתך, בתורתך, ולא במגן וצנה. כדי מֵרוּח עָרִיצִים הֱיוֹת נִסְתָּרִים מקור הבית הזה בפסוק: "כִּי הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר לוֹ מַחְסֶה מִזֶּרֶם צֵל מֵחֹרֶב כִּי רוּחַ עָרִיצִים כְּזֶרֶם קִיר". עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ:

אֵלֶּה בְּהַצְהָלָה וְשַׁעַט בצהלת סוסים ושעטתם. וְאֵלֶּה בְּצִחֲצוּח וּמַעַט בצחצוח חרבות ומעטה בגדי מלחמה. וַאֲנַחְנוּ בְּאוֹר כַּשַּׁלְמָה עָט אנו בוטחים במי שנאמר עליו "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה", כלומר: לא במעטה בגדי למחמה אלא במי שעוטה אור כשלמה. מֵרוֹם שָׂרָם דּכָּה בָּעַט. עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ:

אֵלֶּה בַּהֲגָפַת תְּרִיסִים התריס הוא המגן של החייל במלחמה. וְאֵלֶּה בְּשִׁפְעַת קַלְגַּסִּים כלומר חיילים. וַאֲנַחְנוּ בְּמָגֵן חוֹסִים בְּמִגּוּן מִתְגַּיְסִים חוסים במגנו של ה' שעליו נאמר "מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ". שׁוֹבֵר מַטֵּה גְאוֹן גַּסִּים שעליו נאמר "שָׁבַר ה’ מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים". עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ:

אֵלֶּה בְּקַרְנֵי נְבָחִים. וְאֵלֶּה בְּקוֹל צְוָחִים קולות וצווחות של מלחמה. וַאֲנַחְנוּ בְּקוֹלוֹ בְּמֵי שְׁבָחִים קוֹל ה’ עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה’ עַל מַיִם רַבִּים. מְפָרֵק וּמְפוֹצֵץ סַלְעֵי צְחִיחִים לאליהו אומר ה': "צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’:  וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ:

אֵלֶּה בְּטִכּוּס עֶרְכָּן וְאֵלֶּה בְּטַכְסִיס צָרְכָן בטחונם בטכסיסי מלחמתם. וַאֲנַחְנוּ בְּאֵין עֶרְכּוֹ עָרְכָן בוטחים במי שאין לערוך אליו דמות, כמו שנאמר: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ". ואין ערוך אליו כמו שנאמר: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה’ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר". ונאמר "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה’ יִדְמֶה לַה’ בִּבְנֵי אֵלִים". כלומר: מי שאין מי שיערוך אליו, שישוה אליו בערכו. וְאַרְכָּן ארך אפים, מאריך אפו מֵקִים מוּרְכָן לְבָמוֹת דוֹרְכָן מקים את אלה שרכונים לעפר, ומדריך אותם על במות אויביהם. עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ:

אֵלֶּה בְּנַצְחָנֵמוֹ. וְאֵלֶּה בְּרַצְחָנֵמוֹ הַבְטָחוֹת כלומר בוטחיםבנצחניהם ורצחניהם. וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם נֵצַח יִשְׂרָאֵל בשם ה' כַּפֵּינוּ שְׁטוּחוֹת נצח ישראל, ולא בנצחנימו. מִלַּעֲרוֹץ וּמִלִירָא וּמִלֵּרַךְ טוּחוֹת מלפחד מהאויב, כמו שנאמר: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:  כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". אנו בוטחים בה' לכן איננו יראים ואיננו עורצים ואין לבבנו רך.. עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ: 

סליחות ליום חמישי

אויתיך קויתיך

אִוִּיתִיךָ קִוִּיתִיךָ מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים מהגלות הרחוקה אני מקוה אל ה'. בְּקִרְבִּי שְׁחַרְתִּיךָ מבוסס על דברי ישעיהו: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל". מכאן הבטוי אויתיך. הבטוי קויתיך מקורו בהרבה מקומות בתנ"ך בהם נאמר שאדם מקוה אל ה'. קְרָאתִיךָ מִמַּעֲמַקִּים שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’. כלומר: אני נמצא במעמקים ובארץ מרחקים, אך משם אני קורא אליך ומתאוה אליך. גּוֹרַסְתִּי לְתַאֲוָתְךָ כְּאַיָּל עַל אֲפִיקִים אני מתאוה אליך, וכְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. דְּרַשְׁתִּיךָ וּבִקַּשְׁתִּיךָ בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְׁוָקִים כמו הרעיה בשיר השירים, שמבקשת את דודה: אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. וסברתי ש: הִנֵּה הָעֵת תַּרְוִיחַ לַדְּחוּקִים. וְתַעֲשֶׂה דִּין וּמִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים כלומר: תגאל ותושיע את עם ישראל, ותעמיד להם רוח והצלה, ותעשה להם דין ומשפט, שהרי הם עשוקים, וכן זְמוֹרֵיהֶם שִׁחֲתוּ וּבְקָקוּם בּוֹקְקִים כלומר: הגויים נלחמו בהם והשחיתו אותם, כמו שנאמר כִּי שָׁב ה’ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ. חֲמוּסִים נְגוּשִׂים בְּיַד מַדִּיקִּים הגויים חומסים אותם ונוגשים אותם. טְפוּלֶיךָ שִׁעֲשַׁעְתָּ כִּילָדִים רַכִּים. יָמִים רַבִּים לְחוּצִים וּדְפוּקִים אותם ילדים שגדלת, כעת הם לחוצים ודפוקים. כֹּל חָסְרוּ כעת הם חסרי כל מִטּוּב רֵקִים והם ריקים מטוב. כלומר אין להם דבר. לְבָאִים שִׁנֵּיהֶם עָלֵימוֹ חוֹרְקִים אריות חורקים את שניהם על עם ישראל. מָאַסְתָּ וְזָנַחְתָּ וְנָטַשְׁתָּ דְּבֵקִים נטשת את ישראל עמך הדבקים בך (שלשת הבטויים האמורי םכאן מקורם במקומות שונים בתנ"ך, שבהם בשעת הצרות שבאות על עם ישראל אומרים שה' מאס או זנח או נטש את עמו). נֵאַרְתָּ בְּרִית שְׁלֹשֶׁת הַחֲשׁוּקִים כלומר: הברית שכרת עם האבות, שחקשת בהם מתחילה. סְחִי שַׂמְתָּנוּ כמו שנאמר באיכה: סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים. כלומר: הגויים מזלזלים בנו, ואנחנו מֻכִּים וְלֹקִים. עֲצוּמֵי גָזָם וַאֲכוּלֵי יְלָקִיםהארבה אוכל אותנו. כמו שנאמר יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל. פְּצֻעֵי חַבּוּרוֹת וְאֵבָרֵינוּ מִתְפָּרְקִים. צֳרִי חָדַלְנוּ אין לנו צרי לרפואת כל פצעינו וְדַלּנֹוּ מִתַּמְרוּקִים ואנו דלים ואין לנו תמרוקים למרק את פצעינו. קוּמָה עֶזְרָתָה לְנֶאֱנָחִים וְנֶאֱנָקִים כמו שנאמר קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ: עזור לנו כי אנו נאנחים ונאנקים: רוֹמֵם מֵאַשְׁפּוֹת וּמֵעָפָר תָּקִים הקם אותנו מהאשפה ומהעפר. שִׁלְטוֹן בְּיָדְךָ יְרוּדֶיךָ לְהָקִים יש לך כח להקימנו. תָּקְפְּךָ בַּשַּׁחַקכחך בשמים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בָּאֲרָקִיםואתה אף שולט שם. אַךְ לְשִׁמְךָ יוֹדוּ הַצַּדִּיקִים כמו שנאמר אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. בִּנָשְׂאֲךָ רֹאשׁ שִׁבְעָתַיִם מְזֻקָּקִים כאשר תשא את ראש עבדיך ותגאלם, והם מזוקקים שבעתים (בטוי שנאמר במקורו על התורה). עַתָּה יֹאמְרוּ הַקְרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. חָזָק וְאַמִּיץ דְּבָרוֹ הֵקִים. לַחֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. לעם ישראל שנמשל בשיר השירים לחבצלת השרון שושנת העמקים:

איה קנאתך

אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ מקור הביטוי בישעיהו, המתאר את הצרות שיבאו על ישראל ופונה לה' על כך ואומר: "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ". כלומר: מדוע אינך עושה לנו נפלאות ומושיעאותנו כבעבר. בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לְזֶרַע כּוֹרְתֵי בְרִיתֶךָ היכן גבורותיך שעשית לזרע האבות, שכרת להם ברית?. גְּרוּשִׁים נְטוּשִׁים אֲנַחְנוּ מִנַּחֲלָתֶךָ והיום אנו מגורשים ונטושים מארצך. יְיָ אֱלֹהִים בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זוּלָתֶךָ כדברי ישעיהו: "ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ". הגויים בועלים אותנו ואתה אינך מושיע אותנו מידם: דַּאֲגַת עֲנִיֶּיךָ עם ישראל, העניים. (בכמה מקומות בתנ"ך עם ישראל  נקראים עניים. ראה למשל "הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי ה’ אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם"). גָּדְלָה עַד לִמְאֹד. הַסּוֹבְלִים עוֹל מוֹרָאֲךָ בְּלֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד רומז לפסוק וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. שחכמים למדו ממנו שיש לאהוב את ה' אפילו נוטל את נפשך.. וְהֵם שׁחִים וּמֻשְׁפָּלִים עַד מְאֹד בגולה. מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלוֹנוּ מְאֹד מתוך מזמור תהלים שעוסק בחורבן: זִיוֵנוּ שׁוֹנֶה ביטוי לבהלה. מקורו בפרקים הארמיים של דניאל מִפְּנֵי מְחָרְפִים יוֹם יוֹם אנו נבהלים מפני הגויים המחרפים אותנו יום יום. חוֹרְקִים שֵׁן וְשׂוחֲחִים אַךְ זֶה הַיּוֹם כך עושים הגויים, ומתקיים הפסוק באיכה: "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ". טֶכֶס מֶמְשַׁלְתְּךָ גַּלֵּה גלה ברבים את כח ממשלתך והושיענו אָיוֹם כינוי לה'. כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם מתוך מזמור אחר בעל נושא דומה. כל היום הורגים אותנו הגויים כי אנו שומרים את תורתך: יִחַלְנוּ קֵץ גְּאֻלָּה וְנֶחָמָה אנו מחכים לקץ ולגאולה, ובינתים אנו לְחוּצִים וַעֲבוּדִים משועבדים תַּחַת יַד כָּל אֻמָּה. כִּסַּתְנוּ בּוּשָׁה וְעָטַתְנוּ כְלִמָּה ככתוב: נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה’ אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ, וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה מתוך מזמור חורבן אחר: אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה: עד כאן מתאר הפיטן את מצבנו בגלות. כאן הוא עובר לבקש רחמים להבא מֶלֶךְ מְלָכִים  זְכוֹר רַחֲמֶיךָ הַיְשָׁנִים. נוֹצְרֵי יִחוּדְךָ כלומר: את עמך ישראל השומרים על יחודך מַלֵּט מֵאוּדִים הָעֲשֵׁנִים ממלכי הגויים (מבוסס על נבואה העוסקת במלכים שצרו על ירושלים, אם כי שם אחד מהם היה מלך ישראל). סַאַב צַחֲנָתָם לַבֵּן הַמְתֻלָּע כַּשָּׁנִים כפר על עוונותיהם ולבן אותם כשנים, כמו שנאמר: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים גם זה מתוך אחד ממזמורי החורבן שהוזכר קודם: "אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד" : עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם מקור הביטוי באיכה: עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ:  עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ. פָּנַי כְּבוּשִׁים וְלִבִּי יִשְׁתּוֹמֵם. צָרִים אֲשֶׁר שִׁמְּמוּהוּ האויבים שהחריבוהו הַאֲשִׁימֵם. וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם להבדיל מהבתים הקודמים שמסימים בפסוק מתהלים, הבית הזהמסים בפסוק מתוךתפלתו של דניאל: "וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי". קִנְיָן הַנִּקְנֶה מֵאָז לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ עם ישראל, שהוא אחד הקניינים שקנה ה'. כדברי חכמים: "חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד בית המקדש קנין אחד".. רַחֵם על ישראל הנ"ל וְאַל תַּשְׁחִית אותם וְהִיא תְהִלָּתְךָ רחמיך הם תהלתך. שֶׁכֵּן הִבְטִיחָנוּ נֶאֱמַן בֵּיתֶךָ משה. שנאמר עליו "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:  פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט". והוא כתב בספר דברים, בתיאור ימי הגלות: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ: תִּזְכּוֹר תַּבְנִית תָּם כנוי ליעקב בְּכִסְאֲךָ מְחֻקָּה במדרשי חז"ל כתוב בכמה מקומות שאיקונין של יעקב חקוק בכסא הכבוד. נָאוֹר, כנוי לה'. יְלָדָיו של יעקב הנזכר לעיל מִנַּחַל עְדָנֶיךָ תַּשְׁקֶה מבוסס על הפסוק: "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" . יֶשַׁע הַמְצִיאֵם מצא להם ישע אוֹתָם נַקּה מחטאתיהם. נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע וְנַקֵּה בנגוד לכל שאר  הבתים בפיוט שמסיימים בפסוק מהתנ"ך.אין פסוק כזה. הפיטן חבר כאן יחד שני פסוקים שונים. ויתכן שהגרסה הנכונה היא "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה". שהוא כידוע פסוק מתוך י"ג מדות הרחמים בפרשת כי תשא.

שחר קמתי

זהו פזמון, ומסתבר שהוא פזמון לא מקורי. (על פזמונים מקוריים ולא מקוריים ראה בדברינו על הפזמון במוצאי מנוחה) נכון שיש בו חרוז קבוע בכל הבתים (תי). אבל המשפט הלקוח כפזמון (נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, הלקוח כמובן מדברי אסתר אל אחשורוש: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:  וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:  כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ), המשפט הזה אינו משפט שלם. יש לו משמעות בבית הראשון שם הוא בא כהמשך למשפט קודם: תִּנָּתֵן לִי בַּזֶה שְׂכַר לִפְעֻלָּתִי: נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. שם הוא הגיוני גם בגלל המלים תִּנָּתֵן לִי, הלקוחות אף הן מדברי אסתר אל אחשורוש באותו פסוק. אין שום משמעות למשפט כמו "וְאֵין לִי לְבַד מִלָּתִי וְעוֹלָתִי תְפִלָּתִי. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי. וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" או "תּוֹדָתִי זְבִיחָתִי. וְשִׂיחָתִי מִנְחָתִי. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי. וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי". לכן נראה שאין לחזור על המלים האלה בסוף כל בית.

הפיוט הזה אומר לכל ארכו את האמירה: אין לנו היום מקדש לכפר עלינו כבעבר, אנא קבל את תפלתנו במקום קרבן וכפר עלינו.

שַׁחַר קַמְתִּי לְהוֹדוֹת לְךָ אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי קמתי בשר, בבקר, לומר סליחות. . וַאֲרַנֵּן לְךָ בֹּקֶר וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ  וְאוֹדִיעֲךָ חַטָּאתִי ואתודה לפניך על חטאי. תִּנָּתֵן לִי אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי בָּזֶה שָׂכָר לִפְעֻלָּתִי הביטוי לקוח מנבואת ירמיהו: כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. כלומר: בשכר תפלתך ינצלו בניך. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי. וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי גם אנחנו, כמו אסתר, מבקשים מה' שידון לחיים טובים הן את עצמנו והן את כל עם ישראל. אנו מתפללים ומבקשים את נפשנו ואת עמנו, בשכר פעולתנו שקמנו בשחר: לְפָנִים זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל מַקְרִיבֵי הַקָּרְבָּן. אִם חֲטָאתִי כַּשָּׁנִי כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן אמר רבי נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשית מצותו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וַאֲדַדֶּה כָל שְׁנוֹתַי מקורו בתפלת חזקיהו: "אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי" וְאַאֲנִין אתאבל עַל הַחרְבָּן. וְאֵין לִי לְבַד מִלָּתִי יש לי רק מלה, כלומר: אני יכול רק להתפלל ולא להקריבקרבנות וְעוֹלָתִי תְפִלָּתִי אני מתפלל במקום עולה, תפלתי היא עולתי: מִזְבֵּחַ בִּהְיוֹתוֹ וְקָדָשִׁים לִזְבִיחָה. וְהֵבִיא אִישׁ אֶת זִבְחוֹ וְחַטָּאתוֹ נִמְחָה אדם היה מביא קרבן חטאת וחטאו היה מכופר. אָפַס מֶנִּי מְכַהֵן אין היום כהנים בעבודתם. וְאֵין זֶבַח וְאֵין מִנְחָה. תּוֹדָתִי וידויי הוא זְבִיחָתִי, וְשִׂיחָתִי כלומר תפלתי, היא מִנְחָתִי: הֵן בִּהְיוֹת הָעֲבוֹדָה בזמן שעבודת המקדש היתה במקומה. וְכֹהֲנִים עַל מִשְׁמֶרֶת. הֲלֹא חַטָּאת מְכַפֶּרֶת. וְהָעוֹלָה מַכְשֶׁרֶת. וְ אילו היום אֵין חַטָּאת וְאֵין עוֹלָה. וְלֹא חֵלֶב וְיוֹתֶרֶת חלקי הקרבן העולים על המזבח: "אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה". וְאֶשְׁפּוֹךְ אֶת רִנָּתִי וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי אתפלל לפני ה': הֵן קֶדֶם בַּמִקְדָּשׁ. בְּקוּם זְרִיזִים בְּאַשׁמֹרֶת הכהנים במקדש נקראים זריזים במקומות רבים בדברי חז"ל. במקדש הם קמו מוקדם, וטבלו.. טְהוֹרִים נִצְבוּ שהרי הם טבלו מוקדם בבקר לְהָפִיס. חֲדָשִׁים לִקְטוֹרֶת המשנה מזכירה בשני מקומות (במסכת יומא ובמסכת תמיד) שבכל בקר היו ארבעה פיסות מבקדש, כלומר הגרלות על השאלה איזה כהן יזכה בעבודות השונות של היום. הפיס השלישי מביניהם, הוא חדשים לקטרת. כלומר: רק מי שמעולם לא הקטיר קטרת, רשאי לגשת לפיס הזה ולהקטיר. וְ אילו היום אֵין לְבוֹנָה וְאֵין קְטוֹרֶת. וְנִשְׁאַרְתִּי שְׁחַרְחוֹרֶת מבוסס על פסוק בשיר השירים. ולכן אנו מבקשים: בְּהִתְוַדּוֹת חַטָּאתִי תְּהִי כְקָרְבַּן תּוֹדָתִי: חֲזֵה ראה קָדוֹש כינוי לה' כִּי יָדִי. כָּבְדָה עַל אַנְחָתִי מקור הביטוי באיוב: "גַּם הַיּוֹם מְרִי שִׂחִי יָדִי כָּבְדָה עַל אַנְחָתִי". וְאֵין מִי יַעֲמֹד בַּעֲדִי אין כהן שיכפר עלי. וְאֵין לִי בֵּית מְנוּחָתִי ואין לי בית מקדש. שעליו אמר דוד: "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת". לְבַד בְּךָ אַזְכִּיר שִׁמְךָ רק שמך הגדול עומד לי, מָעוֹז צוּר יְשוּעָתִי. הַעֲבֵר אֶת אַשְׁמָתִי כפר על חטאי ומחל לאשמתי וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי מבוסס על דברי יעקב ללבן: " וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי". וכאן הכונה היא שאחרי שתעביר את אשמתי תענה בי צדקתי, כי ישארו בי רק צדקות בלי עוונות:

סליחות ליום רביעי

אני יום אירא

אֲנִי יוֹם אִירָא אֵלֶיךָ אֶקְרָא ביום שבו אני ירא אני קורא אליך. כמו שנאמר בתהלים: "יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח:  בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי" (הפיטן החליף את המלה אבטח במלה אקרא בשביל החרוז). בַּל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים כמו שנאמר: "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים" (הפיטן החליף את המלה אל במלה בל כדי לשמור על הסדר האלפביתי) עוֹזְבֵי יְקָרָה עוזבי תורה, שעליה נאמר יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. הצילני מאותם זדים עוזבי תורה שלא יעשקוני. גְּמוּל לְהָשִׁיב שֵב וּלְבַקָרָה שב לשפוט אותם ולהשיב להם כגמולם. דִּין רָשָׁע וְעַוָּל מְלוֹאָם יִקְרָא שפוט את הרשעים, והשב להם את גמולם. הַחוֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ שֵׁם קֹדֶשׁ הַנִּכְבָּד. וּלְהַרְגִּיל שֵׁם טֻמְאָה נִקְלֶה וְנֶעְבָּד שפוט את הרשעים הרוצים להשכיח מעמך את שם קדשך ולהרגילם לשאת שם ע"ז. זֶה דַרְכָּם טוּבֵי עָם אִבָּד זה דרכם של אלה שאבדו את עמך.. חֲשׂוֹךְ הַשְּׁאָר מִלְכָתְשָׁם בְּבֵית הַבָּד הצל את שארית הפלטה ששרדה, מכתישה.. טְרוֹף טֶרֶף אָדָם לָמְדוּ כִּמְדֻבָּר המקור הוא משל של יחזקאל: " וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ:  וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל:  וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו גּוֹיִם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ וַיְבִאֻהוּ בַחַחִים אֶל אֶרֶץ מִצְרָיִם:  וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה אָבְדָה תִּקְוָתָהּ וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר שָׂמָתְהוּ:  וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל:  וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ". גם הגוים למדו לטרוף טרף אדם ואוכלים את ישראל. יַדּוּ גוֹרָל כְּעַל הֶפְקֵר בַּמִּדְבָּר הנביא יואל מתאר את המשפט ששופט ה' את הגויים על מה שעשו לישראל: " וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ:  וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ". הגויים לקחו את ישראל בשבי והפילו גורלות מי מקבל את מי.. כִּמְעַט כִּלּוּ וְלֹא יְעַדְּרוּ דָבָר. לוּלֵי רַחֲמֶיךָ אָדוֹן בְּחֶסֶד דַּבָּר אלמלא נסי ה' וחסדיו, הם היו מכלים את ישראל לגמרי, ורק רחמי ה' הצילו את  ישראל: מִי יְהַרְהֵר אַחַר מִדּוֹתֶיךָ לְדַיְנָה ביטוי שגור בפי חז"ל, על אנשים שנוסו בניסונות ולא הרהרו אחר מדותיו של ה', אלא הצדיקו את הדין..  נוֹכְחָךְ לְהָשִׁיב מֵחֲלָצָיו לְזַיְנָה כלומר: מי יאזור חלציו ויעמוד מולך לדין. כמו שאמר ה' לאיוב " אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי". סַרְנוּ ממצוותיך וְסוֹעַרְנוּ גלינו, כמו שנאמר "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה". וכמו שנאמר: "וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה". וְנִשְׁמְטָה חֶרֶב הַיּוֹנָה מקור הבטוי בירמיהו. שם הוא כינוי לבבל. עִמְּךָ הַדִּין וְיָדְךָ עַל הָעֶלְיוֹנָה כל כל מה קרה – הצדק עמך, שפטת אותנו בצדק: פֶּן יֹאמַר יָכוֹלְתִּי בַּעַל הַמּוֹט. צָרֵי יְהוּדָה יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט מקור הבטוי בתהלים: " הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה’ אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת:  פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט". לכן מבקשים אנו מה' שיושיענו פן יאמר האויב (בעל המוט) שהוא יכול לגבור על ה', וצרי יהודה יגילו. קְרָא לִמְכוּרֵי חִנָּם לעם ישראל, שעליו נאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" שְׁנַת שָׁמוֹט שמיטת החובות. שמוט את החובות שאנו חייבים לך על כל חטאינו. כדין שמטת כספים: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’". רָשָׁע הַפּוֹשֵׁט יָד השולח את ידו אל עם ישראל יִסּוֹג אָחוֹר וְיִקְמוֹט: שְׁטָרְךָ קוֹדֵם וְלוֹ נוֹשִׁים מְבַקְּשִׁים כאשר יש נושים רבים המבקשים את רכושו של אדם, הדין הוא שמי ששטרו קודם גובה, ויתר הנושים אינם גובים. גם אנו מבקשים ליפול ביד ה' ולא ביד אויבינו , כי חובנו לה' קודם . שִׁעְבּוּדְךָ לְהַרְחִיק רַבּוּ צוֹרְרִים קָשִׁים העובדה שאנו משועבדים לה' מזמן קודם לשעבודנו לגויים, מלמדת שה' צריך להויא אותנו מידי הגויים ולקחתנו אליו. ע"פ הדין שנתבאר לעיל.. תְּחוּמֵי סִמָּנֵי מְצָרֶיךָ הסימנים המסמנים את גבולות נחלתך (מצרים הם גבולות השדה) לַעֲקוֹר מְבַקְּשִׁים הגויים מבקשים לעקור את תחומי סימני מצריך, ובכך להסיג את גבולך ולחמוס את נחלתך, היא עם ישראל, שנקרא בכמה מקומות נחלתו של ה'. תְּבוּאָה קִדַּשְׁתָּ כינוי לעם ישראל, שהם התבואה שה' מקדש, שנאמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה’". הנביא ירמיהו מדמה כאן את ישראל לראשית התבואה, התרומה הנִתֶּנֶת לה', שהיא קדש והאוכל אותה חיב מיתה. גם ישראל הם קדש לה', והגויים האוכלים את ישראל – יאשמו. רעה תבא עליהם, בְּלוּעָה מְלִילוֹֹת וְקַשִּׁים מלילות וקשים הם הפסולת שבתבואה. וכאן הכוונה לגויים שמנסים לשלוט בישראל. כעת אנו מבקשים מה' שיוציא את הפסולת מהתבואה, כלומר יסלק מעמנו את הגויים.: שֶׁפֶט רָעָה תָּבִיא עֲלֵיהֶם וְהַאֲשִׁימֵם קיים את הפסוק שהזכרנו לעיל: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה’". לָמוֹ עוֹלֵל וְהִתְעוֹלֵל במגלת איכה נאמר על הגויים: "תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי" בְּכֹבֶד יְשִׁמֵּם תן אותם לשממה. מְנָת כּוֹסָם פַּחֵי מַפָּח הַגְשִׁימֵם גמול להם כגמולם. כמו שנאמר: "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם". המשורר בתהלים השתמש בבטוי של מטר זלעפות, הפיטן השתמש בבטוי של גשם. התכן הוא אותו תכן. הֲשִׁיבֵם שִׁבְעָתַיִם כמו שנאמר: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי". אנו מבקשים שגם לרשעים האלה ישיב ה' שבעתים נְקַם בְּרִית מקור הביטוי דוקא בתוכחה שעלולה לבוא על ישראל אם יחטאו, אבל אנו מבקשים שה יקום בגויים וְהַשְׁמֵם: הָעִיר קִרְיַת טִירַת נָוְךָ נַהֲלֵנוּ נהלנו לירושלים עירך. יָם גְּאוּלִים דֶּרֶךְ לַעֲבוֹר קְהָלֵנוּ הפוך את הים לדרך לגאולים. כנבואת הנחמה של ישעיהו: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה’ עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין:  הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים:  וּפְדוּיֵי ה’ יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". בְּךָ תוֹחַלְתֵּנוּ וְאַתָּה רַב הָאֵל מְחוֹלְלֵנוּ אתה בוראנו ותקותנו.: נַחֲמֵנוּ נָא יְהִי חַסְדְּךָ עָלֵינוּ יְהִי חַסְדְּךָ ה’ עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ::

איה כל נפלאותיך

אַיֵּה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת. אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ יְיָ צְבָאוֹת. מקור הביטוי בשיחה בין גדעון והמלאך: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה’ וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן:  וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל (הברכה ה' עמך היתה שגורה בפי העם באותו זמן, כמו שאנו מוצאים גם במגלת רות, אלא שגדעון עונה, בהתאם למצב ששרר אז בארץ):  וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה’ עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה’ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה’ וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". גם הפיטן שואל שאלה דומה. הוא שואל איה נפלאותיו, מדוע היום ה' אינו מושיע את ישראל, הלא הוא עושה נפלאות. וכמו גדעון הוא מונה ופורט את הנפלאות שעשה עמנו ה', החל מיציאת מצרים: בְּרֶדֶת יִשׂרָאֵל מִצְרַיְמָה לְשִׁעְבּוּד וּתְלָאוֹת בְּחַבְלֵי אָדָם מְשַׁכְתָּם וְלֹא בְשַׁלְשְׁלָאוֹת מבוסס על המדרש: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל". כלומר: כשעם ישראל גולה, הוא גולה ע"י מלך שכובש אותם ושובה אותם ומוליך אותם כבולים לגולה. על יעקב ה' רחם, והוריד אותו בעגלות ששלח לו יוסף. המדרש מתבסס על הפסוק "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה". גם הפיטן.  :  גַּם מַעֲבִידֵיהֶם בּקשה עֲבוֹדָה. גָּזְרוּ בַּיְאוֹר זְכוּרֵיהֶם לְאַבְּדָה כלומר: המצרים שהעבידו את ישראל גזרו להשליך כל זכר ליאור.. דַּנְתָּם בּסַאסְאָה מִדָּה בְּמִדָּה. על הפסוק "בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים", דורשים חכמים סאה בסאה, כלומר מדה כנגד מדה. דְּגָלִים הוֹצֵאתָ בִּרְכוּשׁ כָּל חֶמְדָּה הוצאת את עמך ישראל ממצרים ברכוש גדול.: הַיָּם וְגַלָּיו בְּעָזְךָ פוֹרָרוּ כלומר: בקעת לפניהם את ים סוף. הנסוח מבוסס על פסוק מתהלים (שלא עוסק בהכרח בקריעת ים סוף): אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. גם המזמור ההוא בתהלים אומר את המסר הזה: ה', עשית כ"כ הרבה נפלאות גדולות, למה עזבתנו עתה? הַיַּרְדֵּן הוֹבַשְׁתָּ וּבְרֶגֶל עָבָרוּ כפשוטו, ה' בקע לישראל את הירדן. וּבַמִּדְבָּר כִּלְכַּלְתָּם וְדָבָר לֹא חָסָרוּ. וּמַמְלָכוֹת וְעֲמָמִים בְּיָדָם נִמְסָרוּ. כפשוטו. מתאר את העובדה שה' כלכלנו במדבר, ונתן לנו לכבוש את סיחון ועוד, ול"א מלכי כנען. זָנְחוּ הַטּוֹב וּרְדָפוּם מַכְנִיעִים. זְעָקוּךָ וְשָׁמַעְתָּ וְהֶעֱמַדְתּ לָהֶם מוֹשִׁיעִים. מתאר את תקופת השופטים, המתוארת כך: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים:  וַיַּעַזְבוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת ה’:  וַיַּעַזְבוּ אֶת ה’ וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת:  וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם:  בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה’ הָיְתָה בָּם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לָהֶם וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד:  וַיָּקֶם ה’ שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם:  וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת ה’ לֹא עָשׂוּ כֵן:  וְכִי הֵקִים ה’ לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה’ עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה’ מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם:  וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה". חָנוּ בְאַרְצָם כָּל טוּב שְׂבֵעִים. חָטְאוּ וְגָלוּ וּפְקַדְתָּם לְשִבְעִים  מתאר את תקופת הבית, וגלות שבעים השנה שאחריו, שעליה הזהירה התורה: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:  וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:  הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:  וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:  וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: פ  וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:  כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם". : טָפְלוּ שֶׁקֶר וְנִתְּנוּ לְמִרְמָס ישראל טפלו שקר ונענשו, כמו שנאמר (על הכרם שישראל נמשלו לו): "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". טְרָדוּם לְמַדְחֵפוֹת אַנְשֵׁי חָמָס כמו שנאמר: "אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת".. יָצְאוּ מֵאַרְצָם וְקֵץ חֲזָרָתָם נִכְמָס אינם יודעים מתי יבא הקץ ויחזרו לארצם. הקץ נעלם ונכסה מעיניהם. יָשְׁבוּ בַגּוֹיִם וְהָיוּ לָמַס כמו שנאמר: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס: .... הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם...": לכן אנו מבקשים: כֹּח אַמֵּץ פְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת אמץ את כחה של שארית הפליטה, שהרי: כָּשַׁל כֹּחָהּ מִכּוֹבֶד רָעָה מַמְאֶרֶת.  לְעֵת רִאשׁוֹנָה פְּקֻדָּה מְשֹׁאֶרֶת. לָבֹא שְׁנִיָּה אָצָה מְמַהֶרֶת. הצרות באות בזו אחר זו. בטרם תכלה אחת באה שניה. מֵעֵת לְעֵת צָרָתִי מְרֻבָּה. מִיּוֹם שֶׁעָבַר קָשָׁה הַבָּא כל יום קשה מקודמו. נִלְאֵיתִי נְשׂוֹא עוֹל מַדְהֵבָה כינו לבבל, מבוסס על פסוק בישעיהו שאומר שכשימות מלך בבל יאמר עם ישראל: "אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה". הפסוק בשלמותו: "וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה’ לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ:  וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה". כלומר: בגולה אנו עובדים עבודת פרך, ע"י מדהבה, בבל. ואנו כבר נלאים מלשאת את עלם. (הבטוי נלאיתי נשוא, מקורו דוקא בפסוק שבו ה' אומר שהוא נלאה מלשאת את חטאי ישראל ועומד להענישם). נוֹאֶמֶת מְדוֹד וְהָבֵא הֲבָאָה רַבָּה את המלה מדהבה שהוזכרה לעיל, מבאר המדרש: "מדהבה מלכות שהיא אומרת מדוד והבא".: סְגֻלָּתְךָ דֹּוחֶקֶת פְּקֻדָּתְךָ מִלִּנְצוֹר המלכות המשעבדת אותנו (את עמך, סגולתך) דוחקת אותנו לא לנצור את פקודתך, כלומר: לא לשמור את תורתך.. שִׂבְרָהּ לְהָמִיר כְּבוֹדְךָ בְּעֵת צָר היא סוברת שאם יהיה צר לנו – נמיר את כבודך באחר. בע"ז. הביטוי להמיר את כבוד ה' ככנוי לע"ז, נזכר כמה פעמים בתנ"ך. . עַד אָנָה יְיָ אֶקְרָא מִמֵּצָר. עֲנֵנִי בַּמֶרְחָב כמו שנאמר: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצָר  אומר ישעיהו: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה’ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ". וממשיך ישעיהו, מדוע בכ"ז ה' לא הושיע אתכם, ואומר בפסוק שאחרי כן: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ. לכן גם אנו מבקשים: פְּשָׁעִים אִם עָצְמוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ לְהַבְדִּילָה אם פשעינו מבדילים בינינו ובינך, ואם פַּרְגֹּד אִם נִנְעָל בִּפְנֵי הַתְּפִלָּה מרוב חטאינו ננעל הפרגוד של ה' ואין תפלתנו מגיעה אליו. צוּר, בְּכִסֵּא כְבוֹדְךָ חֲתוֹר מְחִלָּה מקורו במדרש: "והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להן אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה מה עשה לו הקב"ה חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו". אף אנו מבקשים שה' יחתור לנו חתירה ויקבל את תפלתנו, וע"י כך:צַעֲקָתֵנוּ לְפָנֶיךָ תָּבֹא לִפְנֵי כְבוֹדְךָ לְהִתְקַבְּלָה: קְרָא שְׁנַת רָצוֹן מֵעוֹצֶב לְהַנְפִּישִׁי כמו שנאמר: "רוּחַ אֲדֹנָי ה’ עָלָי יַעַן מָשַׁח ה’ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ:  לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה’ וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". קַבֵּץ נְפוּצוֹתַי וַעֲבוֹר בְּרֹאשִׁי מקורו בפסוק: "וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה’ בְּרֹאשָׁם". רִיבָה יְיָ רִיבֵי נַפְשִׁי מקורו בפסוק: "קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי:  קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל תִּירָא: רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי". רְצֵה לְהַחֲלִיצֵנִי אֶלֹהַי קְדוֹשִׁי: שִׁנֵּי רְשָׁעִים בֶּחָצָץ תִּגְרוֹס מבוסס על הפסוק: "קוּמָה ה’ הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ", ועל הפסוק: "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר"..  שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן אוֹתָם תַּהֲרוֹס מבוסס על נבואת ישעיהו על בבל: "וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל:  וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד שְׁכוֹל וְאַלְמֹן...". כלומר: תהיי גם אלמנה וגם שכולה. יתכן שהפיטן רומז כאן גם לנבואה על אדום: "כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה’ עַד עוֹלָם".. תִשְׁפּוֹך דָּמָם אַרְצָה לָרוֹס שפוך ארצה את דם הגויים. תְּמוּתָה הוֹתֵר תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה (מתוך רצף פסוקים המבקשים נקמה בגויים וישועה לישראל)  וּבֶאֱמוּנָה תֶּאֱרוֹשׂ כמו שנאמר: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה’" (נבואתו של הושע האומרת שה' ישוב ויארש לו את עם ישראל לאשה): גְּדוֹר פִּרְצַת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת מבוסס על נבואת עמוס: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם".. רוֹמֵם קִרְיָה עַד עָפָר מֻשְׁפֶּלֶת רומם את ירושלים, העיר שכעת היא מושפלת עד עפר, . שְׁבוּיָה נַחֵם נֶחָמָה מְכֻפֶּלֶת נחם את השבויה, כלומר את עם ישראל. מְאֹורָהּ הָאֵר וְתָאִיר מְאֻפֶּלֶת האר אור חדש על ירושלים, שכעת היא מאופלת. בְּנֵה עִירְךָ כּימֵי עוֹלָם. רַפֵּא מִזְבַּחֲךָ מקור הביטוי אצל אליהו: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה’ הֶהָרוּס". הֵיכָל וְאוּלָם כלומר: רפא, בנה מחדש, את המזבח, ההיכל והאולם ההרוסים. ואז: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל שָׁם יַעַבְדוּךָ כֻּלָּם. וְיִתְגַּדֵּל שִׁמְךָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

באשמרת הבקר קראתיך

זהו פזמון, ככל הנראה פזמון מקורי (על פזמונים מקוריים ולא מקוריים ראה מה שכתבנו לפני הפזמון במוצאי מנוחה). יש כאן חרוז שחורז את כל הבתים (לל). בשני בתים הוא החרוז האחרון, ובשני בתים הוא שני החרוזים האחרונים. מקורו בפסוק "הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל". הוא פונה אל ה' בכנוי "מַלְכִּי וֵאלֹהָי", ומנמק את פניתו בנמוק "כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל". זאת תוספת שאפשר להוסיף לכל תפלה ולכל בקשה המופנית אל ה', לכן מבחינת התכן אין שום מניעה לומר אותה אחרי כל בית בסליחה הזאת.

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר קְרָאתִיךָ אֵל מְהֻלָּל. יֶעֱרַב לְךָ חִין עֶרְכִּי תחינה שאני עורך, כלומר תפלתי. יוֹם לִבִּי לְךָ סוֹלָל היום שבו אני מכוון את לבי לעבודתך. וְתַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכִּי תאיר את חשכי, תגיה מלשון נגה, אור. מקור הביטוי בפסוק: "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה’ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" וּכְאוֹר בֹּקֶר יְהֻלָּל יואר כאור בקר. כמו שנאמר "וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ".. מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: צָרֵי מַזְעִימֶךָ בְּאַף חֵרְפוּ עַמֶּךָ אויביך חרפו את עמך והכעיסוך.. וְנָשָׂאתִי אֵמֶיךָ מבוסס על הפסוק "עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה" בְּרֶגֶשׁ שְׁאוֹן קָמֶיךָ כדברי הפסוק: " אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד". כלומר: הגויים מעלים את שאונם ומרימים את קולם נגד ה', לכן אנו מבקשים מה': שְׁפוֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַף מִמְּרוֹמֶךָ כמו שנאמר: שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם. וְקַנֵּא אֵל לִשְׁמֶךָ. אֲשֶׁר בַּגּוֹיִם מְחֻלָּל כמו שנאמר: "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם:  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָי ה’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.....". אף אנו מבקשים שה' יקנא לשמו המחולל בגויים ויגאל אותנו. מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: חַי רוֹכֵב עַל עָב קַל כינוי לה', כמו שנאמר: "הִנֵּה ה’ רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם". אִם תַּעֲלֵנִי בְּמִשְׁקָל אם תשקול את חטאי כנגד זכויותי, כדבי חז"ל שבר"ה ה' דן את האדם ושוקל את חטאיו וזכויותיו. צִדְקִי כְּחוֹל יָם יִתְקָל. וְרִשְׁעִי כְּנוֹצָה יֵקָל כלומר: העלה אותי במשקל כזה שבו יהיה צדקי כבד כחול הים (חול ימים נזכר באיוב כמשל לכובד) ורשעי יהיה קל. וְאִם נְתִיב אוֹרְחִי מְעֻקָּל אם אני חוטא, והולך בנתיבות וארחות עקלקלות, ולכן: וְדִינִי כְּשוֹר הַנִּסְקָל חטאתי ואני חיב מיתה. שָׁקְלָה בְּפֶלֶס מְהֻלָּל (יתכן שצ"ל מעגל, או מלה אחרת) אִישׁ מִפְּשָׁעִים מְחוֹלָל רומז לצדיק המכפר על אנשי דורו, עליו אמר ישעיהו: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:  וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ". כלומר: אם אני חיב מיתה, כפר עלי בזכות מעשי צדיקי הדור.. מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: קוֹמֵם אָרוֹן וּבַדָּיו בנה מחדש את המקדש והעמד בוא את ארון הברית, בדיו לא יסורו ממנו. וְהַלְבֵּש אַהֲרֹן מַדָּיו כלומר: השב את הכהנים לעבודה. וְרוֹבֶהישמעאל, שנאמר עליו "וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" וְצודֶה בְּצֵידָיו עשו שנאמר  עליו "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" יֹאכַל פְּרִי מַעְבָּדָיו ישלם לו כגמולו הרע. כלומר: ה' יעניש את אויבינו עשו וישמעאל. וְאִישׁ נוֹהֵם עַל מְרָדָיו (יתכן שהפיטן רומז כאן לצורר מסוים שחי בימיו). לְשׁוֹן אֵשׁ תֹאַכל בַּדָּיו. וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו עשו וישמעאל, הפיטן מתבסס כאן על הפסוק "וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה". כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל ביטוי שמקורו בנבואת  אחיה השילוני: "וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ". כלומר: בעור מוחלט, שלא נותר אחריו דבר . מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: קָדוֹשׁ עַל כָּל אָדוֹן. עִם כָּל יְצוּרָיו נָדוֹן בימים אלה אתה עומד לדון עם כל יצוריך (נראה שהשורה הזאת צריכה לבוא להלן, לפני "תנה את נפשי לשלל, כדי ליצור את החתימה "חזק"). חֲזֵה ראה יְרִיבִי אִישׁ מָדוֹן הקטגור המקטרג עלי. מְדַבֵּר עָלַי בְּזָדוֹן. וְנוֹכְחִי יְעוֹרֵר כִּידוֹן. וְתוֹתָח בִּי יָדוֹן (כידון ותותח נזכרו בפסוק אחד בספר איוב). תְּנָה אֶת נַפְשִׁי לְשָׁלָל ביטוי שנזכר כמה פעמים בספר ירמיהו. הצילני מהשטן המקטרג, דון אותי לחיים ותהיה לי נפשי לשלל. מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שוֹלָל כינוי לה' נאמר עליו "מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל". מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: