סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה

עם ה' חזקו ונתחזקה

הפיוט משמש כפיוט פתיחה, אע"פ שאינו מזכיר את "על רחמיך הרבים אנו בטוחים". אבל הוא פתיחה לסליחות. הוא לא פונה אל ה' בבקשת רחמים, אלא פונה אל הקהל שיתאמצו לבקש רחמים מה'.

הפיוט בנוי מבתים בני שתי צלעות, שהשניה מביניהם היא פסוק.

עַם יְי חִזְקוּ וְנִתְחַזְּקָה. וְקִרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזקָה מקור הבטוי בספר יונה, בדברי מלך נינוה. וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר:  וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ:  וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. הפיטן רוצה לרמוז לדבריו של מלך נינוה, ולומר לקהל שיקראו אל אלהים בחזקה ויחזרו בתשובה. אִישׁ אָוֶן יִתְוַדֶּה אֲשָׁמֵהוּ. וְיָשֹׁב אֶל יְיָ וִירַחֲמֵהוּ מבוסס ומזכיר את דברי ישעיהו: "דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב:  יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה’ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ". חז"ל דרשו את הפסוקים האלה כעוסקים בעשרת ימי תשובה: לִקְרֹא לְלֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן כלומר: לקרוא לה', שנאמר עליו "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". עוּרָה לָמָה תִישָׁן כאמור בתהלים: "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח": יֹשֶׁר זְכוֹר וְכִשְׁרוֹן מַעֲשֶׂה זכור נא את מעשינו הישרים והכשרים. וַייָ הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה מקור הבטוי בפסוק: "חֲזַק וְנִתְחַזְּקָה בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַה’ הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". חציו הראשון של הפסוק פתח את הפיוט הזה, וכאן בא סופו. כלומר: אנו נשוב בתשובה, ואנו מוסרים את נפשנו ביד ה'.: הִבְטִיחָנוּ אֱלֹהִים אֱמֶת. לֹא אֶחְפּוֹץ בְּמוֹת הַמֵּת כנבואת יחזקאל: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה’ וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ": בְּהִמָּצְאוֹ דִּרְשׁוּהוּ בְּתַחַן לִקְרוֹב. קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב כדברי ישעיהו: "דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". כאמור לעיל, חז"ל דרשו את הפסוק הזה על עשרת ימי תשובה: רַצּוּהוּ וְחַלּוּהוּ בואו לרצות את ה' ולחלות את  פניו בְּאֵימָה עִבְדוּהוּ. כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ פסוק מתהלים: "יִרְאֵי ה’ הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל": שָׁקוֹד דַּלְתוֹת אֶרֶךְ אַפַּיִם שקדו על דלתותיו של ה', שהוא ארך אפים. כאמור: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי", כלומר: בואו אל פתחו לעתים קרובות. לשם כך. נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם כאמור באיכה: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה’:  נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם : מִי יוֹדֵעַ רַצּוֹת וְיוֹאֵל נראה שהוא רומז לפסוק ביואל (ולכן הוא משתמש במלה הזאת):  "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:  מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם". ויתכן שהוא  רומז גם לפסוק ביונה: "וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר:  וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ:  וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם:  מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" מעבר לרמזים על שני המקומות האלה שמכילים את המלים "מי יודע". כאן הכונה היא לשאול את הקהל, מי מכם יודע לרצות את ה', שיבא ויתפלל. הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל פסוק מעמוס: עִרְכוּ שֶׁוַע וּתְפִלָּה לְצָרָה. קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה מנבואת התשובה של יואל: "קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בֵּית ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְזַעֲקוּ אֶל ה’". יְבַקֵּשׁ יְפַלֵּל יתפלל אֱלֹהִים עוֹבֵד עובד האלהים. וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד כאמור, גם זה חלק מדברי מלך נינוה: "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם:  מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד": הֵרָצֶה שַׁי וָתֶשֶׁר מֵהַשְׁמֵן. מֵרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן כאמור: "הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי", וכונת הפיטן להזכיר את  העובדה שה' יחפוץ בתפלתנו כקרבן: חֲפוֹץ שְׁמוֹעַ מִתִּקְרוֹבֶת עוֹלִים. לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כונתו של שמואל היא שה' רוצה שנקשיב לו, וזה עדיף מחלב אילים. אבל כונת הפיטן שה' יקשיב לתפלתנו יותר מאשר קבלת קרבנות. זְכוּת וְיֹשֶׁר עָקֹב. זְכוֹר אֱלֹהֵי יַעֲקֹב זכור לנו את זכויותינו ואת מעשינו הישרים. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים. וְשָׂפָה בְּשִׁלּוּם פָּרִים כאמור: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:  קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". אף הפיטן פונה אל הקהל שיעשו כאמור כאן:

אני ברב חסדך

אֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ. אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ מקור הפסוק בתהלים. בְּהַשְׁכִּימִי בְּתַחַן בתפלה, בתחִנה לִפְנֵי מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ. בְּעֵת רָצוֹן עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ מבוסס על הפסוק "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה’ עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ": גָּדוֹל וְגִבּוֹר עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ כאמור "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ". גְּבוּרַת רַחֲמֶיךָ מֵאָז וְאֵלֵינוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ מאז ומעולם אתה חושב עלינו ומרחם עלינו. יתכן שהפיטן מבקש לרמוז לפסוק "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה’ מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" או לפסוק "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ". אבל אין כאן צטוט מובהק. דְּבָרְךָ רֹאשׁ אֱמֶת לָנוּ כאמור: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ", בְּאֹמֶן עֵצוֹתֶיךָ כאמור: "ה’ אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן". דְּרָכֶיךָ וּמִדּוֹתֶיךָ בְּעָמְדָם לְפָנֶיךָ לְהַקְדִּים לָמוֹ חֲנִינוֹתֶיךָ כלומר דרכך להקדים את  מדת הרחמים: הַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה שֶׁלְךָ וַעֲבוֹר עַל פֶּשַׁע תִּפְאַרְתֶּךָ תפארתך בכך שאתה עובר על פשע. המדה הזאת היא תפארתך והיא הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ הצטוט הוא מתהלים. (מהפרק הידוע בכנויו אשרי והפותח בתהלה לדוד). וְהִנְנוּ אָתָאנוּ לְךָ בְּעֹצֶם חֶמְלָתֶךָ באנו אליך בגלל רחמיך הרבים. וּלְךָ לְבַד הוֹחַלְנוּ וְאַתָּה תַעֲנֶה מְחִילָתֶךָ כאמור "כִּי לְךָ ה’ הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי": זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ כאמור: "זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ". זְכוּת אָבוֹת לַבָּנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ הפיטן משתמש כאן בפסוק שכתב חזקיהו מלך יהודה כשחלה והבריא: "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ". אלא שהפיטן מוציא את הפסוק מהקשרו המקורי, ואומר שבזכות אבותינו תגאל אותנו, ובכך תוודע אמתך.. חֶסֶד נְעוּרִים אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיךָ כאמור: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". גם הפיטן מבקש להזכיר כאן את זכות אבות וחסד הנעורים של עם ישראל, ומבקש מה' לזכור אותם. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ פסוק מאיכה. וכאן כונתו שבאמונתך רחם עלינו: טוּבְךָ אֲשֶׁר נוֹדַע לְנֶאֱמָן בַּיִת מְשָׁרְתֶךָ כאן מבקש הפיטן להזכיר את שם ה' המבטא רחמים, ואת שלש עשרה מדות הרחמים, את שני אלה הודיע ה' למשה שנאמר עליו "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:  פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". ה' הודיע למשה את שמו במעמד הסנה, ואת מדות הרחמים בהר סיני. הפיטן מבקש להזכיר את אלה ואת אלה, כפי שהוא מפרט: טֶכֶס שֵׁם רַחוּם בְּאַרְבַּע אוֹתִיּוֹתֶיךָ. יָתֵד תָּקוּעַ בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵּבוֹתֶיךָ. יָגֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ בזכות מדות הרחמים: כִּי אֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ מבוסס על הפסוק "וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ". אלא שכאן לקח הפיטן חלק קטן מהפסוק, והוא ממשיך: כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ. ולכן אנו מבקשים: לֹא לְמַעֲנֵנוּ כִּי אִם בְּרוֹב צִדְקוֹתֶיךָ. לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶךָ הרעיון שה' מושיע אותנו למענו ולא למעננו, חוזר כמה פעמים בתנ"ך: מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד זוּ הִיא אָמָּנוּתֶךָ האמנות המיוחדת שלך היא ההטיה כלפי חסד. מִדָּה וּמִדָּה הִיא לְשַׁבֵּחַ צְפִירָתֶךָ: נֹהֵג חִנָּם חֶסֶד עִם כָּל בְּרִיּוֹתֶךָ. נְתִיבוֹת חֵן וְרַחֲמִים לְנוֹצְרֵי עֵדוֹתֶיךָ עם כל בריותיך אתה נוהג בחסד, אבל במיוחד עם נוצרי עדותיך, כלומר שומרי תורתך: סְלִיחָה מְבַקְּשִׁים תָּכִין לִבָּם לִקְרָאתֶךָ תכין את לבם של אלה שמבקשים ממך סליחה. כאמור: "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה’ תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". שִׂימָה דִמְעָתָם בְּנֹאדְךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ כאמור: "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ". כלומר: שים לב לדמעות שאנו שופכים לפניך: עֹנִי וְעִנּוּי וְעֶלְבּוֹן בְּנֵי בְרִיתֶךָ ראה כמה עמך עניים ומעונים ועלובים בגויים. את ענים ועלבונם עֵינֶיךָ תֶחֱזֶינָה יְיָ בְּכָל צִדְקוֹתֶיךָ: פּוֹקְדֶיךָ בַּצַּר צָקוּן לַחַשׁ תּוֹכְחוֹתֶיךָ עם ישראל, שכשצר להם הם באים בתפלה לבקש את רחמיך. (הבטוי שאול מהפסוק "ה’ בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ"). פַּלְּטֵם מִשַּׁחַת מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי עֶבְרָתֶךָ בכמה מקומות מזכיר המדרש את חמשת מלאכי החבלה: אף וחמה וקצף והשמד והשחת. אנו מבקשים מה' שיצילנו מהם: צוֹפֶה לְקַטְרֵג וּלְחַבֵּל אוֹם רַעְיָתֶךָ השטן המחפש דרך לקטרג על האומה שקראת לה רעיתך. צַוֵּה לִנְעוֹל דֶּלֶת פֶּן יִכָּנֵס בִּמְחִיצוֹתֶיךָ נעל את הדלת בפני השטן: קוֹל יַעֲקֹב בְּעֵת יַעַל מִתְּהוֹמוֹתֶיךָ בשעה שיעלה אליך קולו של עם ישראל אל השמים. קַבֵּל את קולם ותפלתם בְּרַחֲמִים מִתַּחַת לְכֵס יְשִׁיבוֹתֶיךָ: רַחַשׁ מְשַׁלְמִים מְקוֹם זְבָחֶיךָ וְעוֹלוֹתֶיךָ קולם של אלה שמשלמים תפלה במקום קרבנות. רְצֵה נִדְבָתָם וַחֲתוֹר לָמוֹ חֲתִירָתֶךָ מבוסס על המדרש שה'  ותר חתירה תחת כסא כבודו כדי לקבל את החוזרים בתשובה: שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ וְהִנָּחֵם עַל אֲיֻמָּתֶךָ הפיטן מחבר כאן יחד כמה פסוקים. דברי ישעיהו: "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה’ מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ", ודברי משה "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ". הבטוי אֲיֻמָּתֶךָ מקורו בשיר השירים. הפיטן מבקש להזכיר את כל הפסוקים האלה ולרמוז על היחס המיוחד שלה' לישראל ול דרכו לקבל שבים. שִׁמְךָ יַעֲמָד לָנוּ וְיָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתֶךָ הפיטן מחבר את דברי דניאל "אֲדֹנָי כְּכָל צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ". יחד עם הבקשה ששמו הגדול של ה' יעמד לנו: תִּתְאַזֵּר בַּחֲסִידוּתֶךָ וְתִתְעַטֵּף בַּחֲנִינוֹתֶיךָ. וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעִנְוְתָנוּתֶךָ יבואו לפניך מדות הרחמים. ענותנות בלשון חז"ל היא אי הקפדה של אדם על כבודו והיכולת לא לכעוס:

אלהים בישראל

אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל נוֹדָעְתָּ כאמור "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ". אַתָּה יְהֹוָה אָבִינוּ אָתָּה כאמור "וְעַתָּה ה’ אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ": בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלֶיךָ קָרְבֵנוּ הפיטן מתבסס על הפסוק "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה’ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" והוא מבקש שה' יקרבנו אליו. רָם וְנִשָּׂא אַתָּה בְקִרְבֵּנוּ: גְּמַלְתָּנוּ הַטּוֹבוֹת גַּם בְּחוֹבֵנוּ גם כאשר התחיבנו בחטאתנו, אתה גמלתנו טוב. לֹא בְצִדְקוֹתֵינוּ וּבְיֹשֶר לְבָבֵנוּ כאמור: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם", כפי שאומר שם משה שאנו עם קשה ערף: דּוֹדֵנוּ גַּם כִּי זֻנַּחְנוּ. גְּאָלֵנוּ כִּי עֲבָדִים אֲנָחְנוּ כדברי עזרא: "כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם": הִנְנוּ בַּעֲוֹנֵינוּ עַד דַּכָּא כאמור: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם". ולכן אנו מבקשים לשוב. וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ לְךָ מְחַכָּה: וְאַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשׁוֹנִים עִמָּנוּ הפיטן רומז לפסוק "אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ". מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם נֶאֱמָנוּ: זַעַף נִשָּׂא וַתַּשׁ כֹּחֵנוּ נשאנו את זעפך, ותש כחנו. יְיָ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנוּ פסוק מתהלים, במקור נאמר בשלון יחיד, כמו פסוקים רבים בסליחות שבמקור נאמרו בלשון יחיד ואנו אומרים אותם בלשון רבים: חַלְחַלוֹת רַבּוֹת בִלּוּ בְשָׂרֵנוּ. נָא אַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנוּ ההמשך של הפסוק לעיל: טֹרַח הַצָּרוֹת אֵין לְהִסָּפֵר אי אפשר לספור את הצרות שבאו עלינו. אַיֵּה שֹׁקֵל וְאַיֵּה סֹפֵר הבטוי שאול מישעיהו. אבל כונת הפיטן שאין לספור את צרותינו: יָדַעְנוּ רִשְׁעֵנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ. כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ: כַּעַס יוּפָר וְחָרוֹן מֶנּוּ יֶחְדָּל הסר כעסך וחרונך מעלינו. כִּי קָטֹן יַעֲקֹב וָדָל: לַחַץ יוּסַר וְעוֹל מֵעָלֵינוּ יְחֻבָּל יוסר מעלינו עול הגויים. כִּי כָשַׁל כֹּח הַסַּבָּל מקור הבטוי בספר נחמיה: מְנָת מִדָּתֵנוּ לֹא תִגְבֶּה לא תפרע את ובנו כפי שמגיע לנו. כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כאמור:  "תִּפָּל נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּעַד כָּל הַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ". כלומר: היינו רבים וכעת נותרנו מועטים: נַחֵם עַל הָרָעָה לַאֲיֻמָּתֶךָ כונת הפיטן להזכיר את הפסוק "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ", אלא שהפיטן החליף א תהמלה "הנחם" במלה אחרת לגמרי, בעלת משמעות שונה, "נחם". בגלל שמבנה הפיוט מחיב שהשורה הזאת תתחיל באות נ'. מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד אָמָּנוּתֶךָ שהרי דרכך ואמנותך להטות כלפי חסד: סָלְחָן, אִם עֲוֹנֵינוּ בָנוּ אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה’ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ . עָזְרֵנוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ כדברי אסא: "עָזְרֵנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ": עָרְפֵּנוּ כֹּף לְךָ לְהִשְׁתַּעְבֵּד כף את ערפנו להשתעבד לך. ובְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה אוֹתְךָ לַעֲבוֹד וּלְכַבֵּד: פּוֹקְדֶיךָ קִדְּשׁוּ צוֹמוֹת לִקְבּוֹעַ מבוסס על המנהג לצום בעשרת ימי תשובה. וְדַעְתָּם קְצָרָה צָרְכָּם לִתְבּוֹעַ אין להם מספיק דת כדי לדת איך לבקש ממך את צרכיהם. מבוסס על התפלה הקצרה שנזכרה בגמ': "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה": צקון לַחֲשָׁם תפלתם, כאמור: "ה’ בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ" אֵלֶיךָ תָבֹא תפלתם תבא אליך. מבוסס על פסוק בתהלים. חַתֵּל לְאִישׁ אִישׁ נִגְעוֹ וּמַכְאוֹבוֹ חבוש את פצעי כל אדם: קוֹל יַעֲקֹב נוֹהֵם מִתְּהוֹמוֹתֶיךָ. תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ תשמע מן השמים את קול עמך ישראל העולה מן הארץ. מקור הבטוי בדברי יצחק הקול קול יעקב. כמו כן, הפיטן מתבסס כאן על תפלת שלמה האומרת "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ": רוֹדֶה רוֹדֵף בְּאַף תְּכַלֶּה תכלה בכעסך את השטן הרודה בנו. שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן תְּגַלֶּה תנקום בגויים כנבואת ישעיהו שנאמר בה "כִּי יוֹם נָקָם לַה’ שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן" כלומר זמן שנוקמים בו בגויים על אשר  עעשו לציון: שַׁרְתָּ וְרַדְתָּ מִנֹּעַר קְנוֹתֵנוּ ראית אותנו וקנית אותנו כבר  מנעורינו. אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ לְעֵת זִקְנָתֵנוּ: תָּעִינוּ לִשְׂמֹאל וִימִינְךָ תְקָרְבֵנוּ. כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ אַל תַּעַזְבֵנוּ מבוסס על הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי". כמו כן הוא מזכיר את דברי חז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". אלא שהוא משנה את המשמעות, ואומר: אנו תעינו לשמאל, כלומר חטאנו, אבל ימינך תקרבנו.: תַּבִּיט וְתָצִיץ וְתַשְׁגִּיחַ לִרְחוּמֶיךָ כאמור: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". כלומר: תציץ עלינו באהבה  כמו דוד בשיר השירים. תִּתְאַזֵּר בַּחֲנִינוֹתֶיךָ. תִּתְלַבֵּשׁ בְּצִדְקוֹתֶיךָ כדברי ישעיהו על ה' "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה". תִּתְכַּסֶּה בְּרַחֲמֶיךָ. וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתֶךָ. וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעַנְוְתָנוּתֶךָ יבואו לפניך מדות הרחמים. ענותנות בלשון חז"ל היא אי הקפדה של אדם על כבודו והיכולת לא לכעוס:

אתה חלקי

אַתָּה חֶלְקִי וְצוּר לְבָבִי. אִוִּיתִיךָ בַּלַיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי כאמור: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל". אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בשעת צרת לבי. כאמור: "מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי": בָּגַדְנוּ וְהִרְבִּינוּ חֵמוֹת וּכְעָסִים בגדנו בה', ובכך הוא מרבה לכעוס עלינו. לְמִרְמָס אָנוּ מְעֻשִּׂים כאשר ה' כועס עלינו, הוא  נותן אותנו למרמס לכל העמים. כמו שנאמר משל שבו נמשלו ישראל לכרמו של ה': "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂיםלא קמו צוות: גָּבְרוּ מְאֹד מְצוּקוֹתֵנוּ. בָּרֹאֶה שָׁגִינוּ פְּלִילוֹת פּוּקוֹתֵינוּ כדברי ישעיהו: "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה". כלומר: חטאנו. וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקוֹתֵינוּ כאמור: "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ:  וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ". כלומר: כלנו היינו כבגד בלוי בחטאינו: דַּעַת חָסַרְנוּ אין בנו דעת ונותרנו פְּתָאִים מֵעָרְמָה כלומר טפשים וללא חכמה. תָּהֳלָה תָּשִׂים בְּמַלְאֲכֵי רוּמָה. אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה הפיטן מחבר כאן שני דיני ק"ו של אליפז התימני ובלדד השוחי "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה:  אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ". "הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו:  אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה". כלומר: ה' לא מאמין אפילו למלאכים וגם הכוכבים לא זכים בעיניו, ק"ו שאין להצדיק את בני האדם שאינם אלא רמה ותולעה: הֵן אִיִּים תִּטוֹל כַּדַּק ישעיהו אומר: "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל". כלומר: בעיני ה' כל הגוים הם כטפה מדלי, שהרי הוא נוטל אייים מהים כמו שנוטלים דק. דבר קטן, מן המים. כיון שאתה ה' כה גדול. וְאִם עַוְלָתָה תְּחַפֵּשׂ וְתִבְדַּק אם תחפש את עוונותינו. מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק ברור שתמצא את עוונותינו, ומה אנו נוכל עוד להוסיף ולומר. הלשון כאן שאולה מדברי יהודה אל יוסף.: וַאֲבַקֵּשׁ גּוֹדֵר גָּדֵר וְעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ יחזקאל אומר: "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי". כלומר: חפשתי צדיק אחד שיוכל להתפלל לפני ולא אשחית את הארץ, ולא מצאתי. גם הפיטן אומר: אין מי שיתפלל בעדנו. אמנם, יחזקאל אומר את הדברים כדי לבאר מדוע ה' החריב את ירושלים, ואילו הפיטן מבקש דבר אחר שה' יקבל את תפלתנו למרות שאין מי שיתפלל בעדנו. וְיָשָׁר אַיִן פָּנִים לְהָרֵץ. אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ כאן ממשיך הפיטן ואומר, אין אדם ישר שיוכל לרצות את פני ה', לא נותר כל חסיד וישר בארץ. הפיטן מתבסס על דברי מיכה: "אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן".: זְמַן קִצִּי סָתוּם מִלֵּידַע איננו יודעים מתי הקץ ומתי הגאלה. ה' צוה את דינאל לא לגלות את הדברים. כאמור "וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת ... לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ". עֲוֹנוֹתַי הִטּוּ קַרְנִי לְגַדַּע בגלל עוונותי נגדעה קרני,  ואנ בגולה. כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע כאמור: " כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". וכונת הפיוט: אנו אכן יודעים שחטאנו, ולכן אנו סובלים וקרננו גדועה: חָמָס אֶקְרָא וְאֵין מוֹשִׁיעַ. לָמָּה צַדִּיק מַכְתִּיר מַרְשִׁיעַ חבקוק פותח את ספרו בקריאה: "עַד אָנָה ה’ שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ". ובהמשך הוא אומר: "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא:  עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל". כלומר: למה הרשעים גוברים על הצדיקים ולמה הגוים גוברים על ישראל?. וְלֹא קָצְרָה יָדְךָ מֵהוֹשִׁיעַ לא קצרה ידך מהושיע, ומדוע אינך מושיע. אם כי הפיטן מבקש  לרמוז גם לתשובה לשאלתו: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה’ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ:  כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ". בגלל חטאינו אינך מושיע: טְלָאֶיךָ דּוֹפְקִים כַּיָּם הוֹמִים עם ישראל שנמשלו לצאנך דופקים בדלתך. אֲנוּסִים חֲמוּסִים בְּיַד אֻמִּים כל הגוים תופשים אותם וחומסים  אותם. אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ לָנֶצַח וְתַעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים מתבסס על פסוק בסוף איכה: יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים מבוסס על דברי ישעיהו: "וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב:  מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר:  מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה’ זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ". כיון שחטאנו, אנו לבז ולמשסה. כְּבוֹד שִׁבְעַת חֻפַּת חֲזִיזִים. וּכְרָחֵל נֶאֱלָמָה לִפְנֵי גֹזְזִים כלתך ישראל מסורה לאויביה. כאמור "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה": כִּילַי נָבָל כְּמֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ הגוים (או הרשעים, ראה להלן) היום חוגגים כמלך במסבו (הבטוי לקוח משיר השירים). נָדִיב וָשׁוֹעַ נִטְרַד מֵחֻבּוֹ קיים לנו את נבואת ישעיהו: "לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ", כי כעת, הכילי והנבל עדין נקראים נדיבים.. כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ ובנגוד לגוים, אנו נטרדנו ממקומנו ככלי אין חפץ בו.: לֹא לְעוֹלָם תִּטֹּר לְהַחֲרִיבֵנִי הפיטן מחבר כאן שני פסוקים: "הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח". עם הפסוק "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף". ה' מבטיח לנו שכעסו לא ימשך לנצח. ואף אנו  מבקשים שלא יקצוף עלינו לעולם אלא. שְׂמֹאלְךָ דָחַתְנִי יְמִינְךָ תְקָרְבֵנִי כדברי חז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".: יְיָ עָשְׁקָה לִי עָרְבֵנִי כדברי  חזקיהו:"כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי": מֵאָז תָּמִיד לָנוּ הַדִּבָּה אנו החוטאים ולך ה' הצדקה. הִקְוִיתָ שָׁבִים בְּרוּחַ נְדִיבָה נתת תקוה לשבים ואמרת להם אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה צטוט מנבואת התשובה של הושע: נוֹבַעַת בְּנַחַל אֲגָלַי. הוֹלֵל שֹׁקֵט וְשָׁבְתוּ גִילַי ימי שמחתי ומועדי שבתו. וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי פסוק מתהלים. שֶׂה אוֹבֵד בַּקֵּשׁ עַם נוֹשַׁע הפסוק אומר: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי". הפיטן אומר שעם ישראל (שנאמר עליו עם נושע בה') תועה כשה אובד, ומבקש שה' יבקשנו. און מָצָא מִבֶּטֶן פָּשַׁע אבל עשו, שפשע כבר בבטן, התעשר ומצא און. ואומר "אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי". צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע והנה היום יעקב נופל לפני עשו. הפסוק הוא צטוט ממשלי: עֵדוּת בְּיַעֲקֹב בִּתְעוּדָה נֶחְתָּם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם הִבְטַחְתָּ לְהַחֲיוֹתָם כתבת בתורתך (שהיא "עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל"): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם" . וְאַף גַם זֹאת בִּהְיוֹתָם: פְּשָׁעִים תַּעֲבִיר וְחוֹבוֹת תִּמְחֹק המשך הבקשה שאנו מבקשים מה' שיעביר את אשמתנו. הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁה לִדְחוֹק וּפָעֲרָה פִיהַ לִבְלִי חוֹק מבוסס על פסוק בישעיהו: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק". כלומר: יש הרבה מות. ואנו מבקשים רחמים: צְפֵה לְנַחֲשׁוֹל קְרַב לְחַפְּשֵנוּ. דְּלֵנוּ וְהַעֲלֵנוּ מֵרִפְשֵׁנוּ הצילנו והעלנו מבור הרפש שבו אנו נמצאים. שׁוּבָה יְיָ חַלְּצָה נַפְשֵׁנוּ גם זה צטוט של פסוק, שכדרך הסליחות החליף לשון יחיד בלשון רבים: קִדַּשְׁנוּ צוֹם בִּתְפִלָּה לְקַדֵּם לקדם את פני ה' בתפלה. חוֹבֵשׁ וָצֳרִי לְמַכָּתֵנוּ הַקְדֵּם הקדם רפואה למכתנו. זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם  כאמור "זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ": רֹגֶז הַנַּח כַּעַס הָשֵׁךְ שכך את כעסך. אֲסוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת אַהַב הַמְשֵׁךְ בניך האסורים בעבותות, משוף אותם בעבותות אהבה, ככתוב: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה". מושך אותו והוצא מִבֵּית כֶּלֶא יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ ככתוב "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ": שִׁלּוּחַ קְרָא לִשְׁבוּרָה וְלִשְׁמוּטָה קרא לשלוח ושחרור לעמך ישראל, שכעת הוא אומר שבורה ושמוטה. בָּרִיחַ גְּדַע וּשְׁבוֹר מוֹטָה פתח את הבריח הנועל וכולא אותה, ושבור מעליה את המוטה שנתנו הגוים על צוארה. רְפָא שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה כאמור: "הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה": תְּשׁוּבָה הֵשַׁבְתִּי לְתַנִּין זוֹחֵל לשטן, הקטגור, שמבקש  להטות אותי מעל ה', אני משיב לו:. תִּקְוָתִי הוּא סוֹלֵחַ וּמוֹחֵל אני סומך על ה' שסולח ומוחל. הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל פסוק מאיוב. שמשמעותו, אפילו אם יהרגני אני עובד אותו: אֵלֵינוּ הַטֵּה בּוֹרֵא אָזְנֶךָ פניה אל ה' שיטה אלינו את אזנו. שְׁמַע יָהּ דּוֹרְשֶׁיךָ הַאֲזִינָה מְחַנְּנֶיךָ. תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ: חַזֵּק כּוֹשֵׁל וְאַמֵּץ רִפְיוֹן חזק את החלשים בעמך. מִקְדָּשׁ יַסֵּד, יַשֵּׁב אַפִּרְיוֹן העמד שוב את המקדש, שנמשל בשיר השירים לאפיריונו של ה'. הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן פסוק מסוף המזמור שבו מבקש דוד מחילה על חטאיו:

תוחלת ישראל

תּוֹחֶלֶת יִשְׂרָאֵל חֶסֶד לֹא נֶעֱזָב פניה לה', ה' שישראל מייחלים אליו והוא לא עזב חסדו מישראל. תִּקְוָתָם נֶצַח אֵמוּן לֹא אַכְזָב שהוא תקות ישראל לנצח, ולא מכזב באמונתו. שׁוֹמְרֵי חֲזוֹן הַמּוֹעֵד עם ישראל, שהם שומרים על החזון רוֹאוֹת כַּמַּרְזָב . שָׁחוּ כָּלוּ עיניהם כלו מבכי וְעֵמֶק הַבָּכָא זָב: רוּם רַעֲנָן מַטָּה מַטָּה שָׁפֵל עם ישראל שנמשל לזית רענן, רומו שפל מטה מטה. ככתוב בתוכחה. רֹאשׁ לְזָנָב וְעִקָּר לְעַרַאי וְטָפֵל ישראל שיהו ראש והיו עקר, נעשו זנב. כאמור בפרשת התוכחה שאם נתברך נהיה לראש ואם נחטא ותקלל נהיה לזנב. קֵץ תַּכְלִית לְיוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וּמַאֲפֵל. קַוֵּה לְאוֹר שִׁית עָנָן וַעֲרָפֶל היושבים מבחשך ומחכים לדעת מתי הקץ והאור, מוצאים את עצמם ענן וערפל: צְבִי קֹדֶשׁ הִלַּלְתָּ רֵאשִׁית לְהַרְשִׁים עם ישראל שהם צבי קדש, והם ראשית תבואתו של ה' כדברי ירמיהו. צָץ הַמַּטֶה וּפָרַח הַזָּדוֹן לְיוֹרְשִׁים והנה המטה פורח דוקא לרשעים ולא לישראל. פִּנִּיתָ סְלָעִים וּטְרָשִׁים לְהַשְׁבִּיחַ שָׁרָשִׁים כאמור במשל: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ:  פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ...". פָּרַצְתָּ מְשׂוֹשׁ פְּרָאִים וַעֲמָלֵק חוֹרְשִׁים והנה עתה עמלק והאויבים חורשים את ישראל: עָרִיץ וְכָל הַבָּא בּוֹזֵז וְשׁוֹלֵל כל עובר בוזז את ישראל ולוקח את שללם. עוֹבֵר וְשָׁב וְזִיז שָׂדַי יְעוֹלֵל  כאמור בהמשך אותו משל: "לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ:  יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה". למה כעת הכל שוללים את ישראל?.סְבָאוּם שְׂבֵעִים וְהַשְׁאָר דָּשִׁים לְמוֹלֵל הגויים השבעים שתו את ישראל וסבאו. ישראל נמשלו לגפן, והכל שתו את יינה וסבאו, והשאר דשו את בשרה. סוֹכת יֶתֶר הַבָּז לְזַלְזֵל לְהִתְעוֹלֵל הבטוי יתר הבז לקוח ממלחמת מדין, וכאן כונתו כל מה שלא בזזו הגויים הקודמים בוזזים האחרונים: נֶטַע כַּנָּתְךָ המשך המשל דלעיל: "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ". היום היא נתונה לְמִגְזַר בַּרְזֶל וַחֲרִיצִים מסורה לאויביה, כמו שעשה דוד לבני עמון שנוצחחו במלחמה: "וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל...". נָטַשְׁתָּ וְעָזַבְתָּ וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים נטשת את כרמך, ובאו בו האויבים, כאמור: "וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ". מְצֻיֶּנֶת חִפּוּי כֶּסֶף וִירַקְרַק חָרוּצִים עם ישראל, שנאמר עליו "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ", האומה המצוינת והמחופה כסף, כעת היא מִדְרַס גֵּז וְנֵץ וְאֶפְרוֹחֶיהָ קְרוּצִים דרוסה ע"י עופות דורסים, ואפרוחיה מסורים לשחיטה, כלומר: עם ישראל מסור לאויביו: לְכָל הַבָּא עָלֵינוּ מְעַט קָצַפְתָּ. לְרָעָה עָזְרוּ גוֹי עַז חָצַפְתָּ זכור את דבריך ביד זכריה: "וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה". אתה קצפת עלינו מעט, אבל הגויים עזרו לרעה. כַּף עַיִן בְּעַיִן מִפְּרוֹעַ אָסַפְתָּ. כְּלַפֵּי חֶסֶד זְרוֹעַ גִּבּוּי חָשַׂפְתָּ לא פרעת את נקמתך מאויביך: יָד לְקַבֵּל פָּשַׁטְתָּ וְנָתַנּוּ סוֹרֶרֶת אתה פשטת יד בתשובה אבל אנו לא שבנו אלא נתנו כתף סוררת. כאמור "וַתָּעַד בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא שָׁמְעוּ לְמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ". יָד אָזְלָה מִכֹּל כְּקוֹל הַנְסֹרֶת ראה כי אזלה ידנו. וקים מה שנאמר בשירת האזינו "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב". טוּר חֶסֶד וּבְרִית לְאָבוֹת מַסֹּרֶת. טוּב טַעַם פְּתַח לְהַתִּיר אוֹסָרֶת פתח את ידך והתר אותנו ממאסרנו: חֶשְׁבּוֹן אַחַר חֶשְׁבּוֹן עַמְּךָ יִפְתּוֹר עם ישראל מנסה שוב ושוב לחשב את הקץ וכל החשבונות לא התקימו. חוֹכֶה וְסוֹכֶה וְדָוֶה וְחוֹזֵר לִפְתּוֹר עם ישראל מחכה ומצפה ושוב ושוב הוא חוזר לפתור. זַח אוֹר מַשְׂכִּיל יְכוֹלֶת לַחְתֹּר אין עוד מי שיש בו אור והוא משכיל שיכול לפתור, וכפי שאמר דניאל: "וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד". הם לא יכולים לפתור ולדעת. זְמַן קוֹל הַתּוֹר מָתַי לִפְתּוֹר מתי יבוא הקץ: וּבְכָל זֹאת חָלִילָה בַּאֲמָנָה לְשַׁקֵּר למרות כל זאת אנחנו לא עוברים על התורה, ואנו שומרים עליה גם בגלות. וְזָר לֹא יוֹעִיל קְלוֹנוֹ לְיַקֵּר הזרים לא הצליחו לגרום לנו לעבוד את אלהיהם ולכבדם. הֶעָקֹב רַב וְהַסַּתָּת תָּשׁ מִלְּעַקֵּר תשש כחנו. הַדָּבָר עָלֶיךָ תַּעֲלֻמּוֹת חוֹקֵר וּמְבַקֵּר אתה, יודע תעלומות, גאלנו: דְרוֹשׁ וּפְקוֹד דַּלַת שִׁפְלוּת שְׁחוֹחַ רוש את דלת העם. דַּל כֶּרֶם וּמְעֻרְבָּב צְחִי צְחוֹחַ שאנו כרמך, ונעשינו כרם דל ומערבב (כרם דל וכרם מעורבב הם מושגים מהמשנה, מהלכות כלאים). גְּדוֹר עַזֵּק עֲדוֹר מִקִמּוֹש וָחוֹחַ גדול ועזק את כרמך, כאמור במשל הכרם, והוצא ממנו את הקוצים. גֶּפֶן מַטָּע לְהַכְשִׁיר עִנְבֵי נִיחוֹחַ הכשר את הכרם שיוציא ענבים טובים: בָּנוּ שִׁמְךָ עֶלְיוֹן נִקְרָא לְכָל תִּכְלָה שמך נקרא עלינו. בֹּא בְּמִדַּת חֶסֶד וְלֹא בְּכָלָה בוא עמנו במדת חסד ואל תעשה עמנו כלה. אַשְׁמָתֵנוּ כִּי גָּדְלָה עַד תֻּמָּן וְעֻכְּלָא מדות נפח שהוזכרו בהלכות מדות ומשקולות. וכן הוזכרו מדות אלה בסוף רשימת המדות שנאמר עליהן שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו (סוטה ח:). כלומר: אדם נענש ע"פ חטאיו. כוונת הפיטן ככל הנראה היא לומר: חטאנו בכל המדות, עד המדות האחרונות ברשימה.  (אמנם קצת קשה על הפיטן, כי תומן ועוכלא הן המדות הקטנות ברשימה.  וכנראה הוא מבקש לומר שחטאנו בכל המדות. עד האחרונה). אַתָּה יְיָ רַחֲמֶיךָ לֹא תִכְלָא כאמור: "אַתָּה ה’ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי": שֶׁבַח הִלּוּל מִדּוֹתֶיךָ אֵין לְשַׁנּוֹת אין לשכוח את שבחך, שאינו משתנה. לְבֵית יִשְׂרָאֵל רַב טוּב חֲנוֹת לחון ולרחם את ישראל. כאמור: "חַסְדֵי ה’ אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה’ כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה’ וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו". מְקוֹם מָנוֹחַ שִׂים בְּרֹאשׁ פִּנּוֹת שים לנו מקום מנוח בראש פנות העולם. הָכֵן בְּלִי רֹגֶז וְתוֹסֶפֶת עֲנות הכן לנו מקום בלי להוסיף ולכעוס עלינו: הִמָּצֵא חִישׁ לָנוּ כִּי נוֹחַלְנוּ מהרה המצא לנו וענה לתפלתנו. קָרְבֵנוּ הַט שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ לְנַחֲלֵנוּ כאמור: "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי". טוֹב וְסַלָּח פניה אל ה', שהוא טוב וסלח לְךָ לְבַד הוֹחַלְנוּ אנו בוטחים רק בך. נַחֲמֵנוּ נָא יְהִי חַסְדְּךָ עָלֵינוּ יְהִי חַסְדְּךָ ה’ עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ.

אזון תחן

אֱזוֹן תַּחַן האזן לתחִנתנו וְהַסְכֵּת עֲתִירָה הקשב לתפלתנו. אַף הָפֵר וְשַׁכֵּךְ עֶבְרָה הפר את הכעס, האף והעברה, שאתה כועס עלינו. בָּאֵי לְחַלּוֹתְךָ בְּנֶפֶשׁ מָרָה. בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל יִמְצְאוּ עֶזְרָה עם ישראל הבא להתפלל לפניך יוושע בשמך הגדול: גַּעְיַת נֶאֱנָחִים עֱנוּתָם חֲזֵה ראה ושמע את קול עמך הנאנחים. גְּחִינַת קוֹמָתָם נָא אַל תִּבְזֶה אל תפזה את עמך הבאים לפניך בכפיפת קומה. דְּרוֹשׁ עֶלְבּוֹנָם מִצַּר בּוֹזֶה דרוש את עלבונם של בניך מיד צריהם. דְּרוֹךְ פּוּרָה וְנִצְחָם הַזֵּה קים את דברי ישעיהו: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ:  מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת:  פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי:  כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה:  וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי:  וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם": הֲלֹא אַתָּה הָיִיתָ וְהִנֶּךָ היית מאז ומעולם ואתה קים לנצח. הָיוֹ תִהְיֶה בַּהֲדַר גְּאוֹנֶךָ. וְנַמְתָּ נאמת, אמרת יִכּוֹן זֶרַע אֱמוּנֶיךָ הבטחת שזרע עבדיך יעמוד לעולם לפניך. (הפיטן מתבסס כאן על הפסוקים "וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ:  בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן"). וְהִנָּם כָּלִים מִתִּגְרַת חֲרוֹנֶךָ למרות הבטחתך, הם הולכים וכלים: זֹעֲמוּ בְּאִוּוּיָם וּמִמַּאֲוָיָם נֻסָּחוּ בגלל תאוותם זעמת עליהם, וגרשת אותם מבית מאווים, כלומר מהמקדש ומירושלים. זֹרוּ בָאֲפָסִים וְלֹא נָחוּ פזרת אותם וזרית אותם באפסי ארץ, כלומר בכל קצות הארץ. חֻבָּלָה רוּחָם הנסוח מושתת על דברי איוב "רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי". וְלֶעָפָר שָׁחוּ הושפלו עד עפר. חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים וּמַעֲנִית הִמְתִּיחוּ כאמור: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:  רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי:  עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם": טָבְעוּ בַבּוֹץ וְאֵין פּוֹצֶה ישראל טבעו בבוץ, כלומר בגלות, ואין מי שמוציא אותם, או ואין מי שפוצה את פיו במחאה. טוֹרְפֵיהֶם שָׁלוּ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה הגויים הטורפים את ישראל ישבו בשלוה. יוֹם יוֹם לוֹחֲמָם מְנַצֶּה. יָד פּוֹרְשִׂים מִלַּחַץ לֵיצֵא הם לחוצים בגולה ואין יכולים לצאת: כָּלוּ חַיֵּיהֶם בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה כל ימיהם עוברים עליהם בצער. כּוֹשֵׁל רַבָּה וְעָרְבָה שִׂמְחָה רבים כושלים, ואין שמחה. (הבטוי ערבה שמחה כמצין את השבתת השמחה, מקורו בישעיהו). לְיֶשַׁע חוֹכִים וְהִנֵּה צְוָחָה הם מקוים שיבוא ישע, והנה לא רק שאין ישע, אלא יש צוחה. לִבְּטוּם קָמִים וְכָרוּ שׁוּחָה קמיהם, כלומר שונאיהם, כורים להם שוחה  כדי ללכוד אותם: מַעֲרִימִים סוֹד מִמְּךָ לְהַדִּיחָם כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ:  עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ:  אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. ומבאר הפיטן שהגוים מבקשים  להדיח את ישראל מעל ה'. מַכְבִּידִים עֹל לְהַכְשִׁיל כֹּחָם הגויים מכבידים עלינו את עולם. נֹאֲקִים אֵלֶיךָ בְּהִתְעַטֵּף רוּחָם. נַחַת לִמְצוֹא מִכֹּבֶד טָרְחָם וכשקשה לישראל הם זועקים אליך כדי למצוא מנוחה (נחת) מטרחם הכבד שהם צריכים  לטרוח: שִׂיחַ צָגִים בְּמַעֲמָד צָפוּף עם ישראל מצטופפים בבית הכנסת ושופכים את שיחם לפני ה'. סְלִיחָה מְבַקְּשִׁים בְּקָדְקוֹד כָּפוּף. עוֹשְׁקֵיהֶם יַקְנִיאוּם וּנְתָנוּם לְשִׁסּוּף הגויים עושקים אותם ומשספים אותם. עִוְעִים יִמְסְכוּ אנו מבקשים מה' שהגויים יכלו ויתעו. כאמור: "ה’ מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים". וְיִהְיוּ לְסִפּוּף: פְּדֵה דְבֵקֶיךָ הצל את עמך מֵחֶרֶץ וְכִלּוּי. פַּלְטֵם מִצּוֹרֵר הצילם מהאויב וּתְנֵם לְעִלּוּי. צַוֵּה יְשׁוּעוֹת מְשַׁחֲרֶיךָ בְּחִלּוּי צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. צוה להציל את עמך ישראל. צוּר עוֹלָמִים הוֹשִׁיעֵנוּ בְּגָלוּי: קַנֹּא וְנֹקֵם קַנֵּא לִשְׁמֶךָ כדברי משה אל ה' שבקש ממנו להציל את ישראל למען שמו. קַצֵּץ סִמְלוֹנִים מִצַּוָּאר עַמֶּךָקצץ מעמך את הסמלונים, כלומר את עול הגויים המונח על צוארנו.. רְאֵה עֲמָלֵנוּ כמו שהיה במצרים, ששם נאמר: "וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" וְשׁוּב מִזַּעֲמֶךָ. רִיבָה רִיבֵנוּ לְמַעַן רַחֲמֶיךָ: שִׁבְעָתַיִם הָשֵׁב לְחֵיק מַאֲנִינָי כאמור: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי".. שַׁכֵּר חִצֶּיךָ מִדַּם מְעַנָּי כאמור בשירת האזינו, אחרי תיאור הענש שיעניש ה' את ישראל, שהוא עתיד להנקם מהגויים ולשכר את חציו מדמם, כאמור: "אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:  הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: תַּטֶּה אָזְנְךָ לְקוֹל תַּחֲנוּנָי. תִּרְצֵנִי בְקָרְאִי יְיָ יְיָ כאשר אני אומר את שלש עשרה מדות הרחמים, אחרי הסליחות.  ואפשר שהוא רומז לסליחה הבאה.

פזמון יג מדות

יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:  נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה אלה הן שלש עשרה מדות הרחמים שאמר ה' למשה בהר סיני. : וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ בקשתו של משה מה', אחרי שה' למד אותו את שלש עעשרה המדות. סלח לעוונינו ונחל אותנו. נהיה אנו נחלתך:

אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה מבוסס על פסוק בתהלים: "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה". בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִלָּהּ בְּנוּיָה. וְעִיר הָאֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ למרות שעיר האלהים מושפלת וחרבה, אנו ממשיכים לבטוח בה'. הבטוי "אנו ליה ועינינו ליה" מקורו במשנה מבסכת סכה:

מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי. וְלִפְנֵי קוֹנֵנוּ תְּחִנָּתֵנוּ הַפִּילִי. וּבְעַד עַמֵּנוּ רַחֲמִים שַׁאֲלִי. כִּי כָל לֵבָב דַוָּי וְכָל רֹאשׁ לָחֳלִי מבוסס על דברי ישעיהו. כלנו דוויום וכואבים. יש שאמרו לא לומר את הפזמון הזה בגלל הבית הזה הפונה אל מדת הרחמים ולא אל ה', ויש חולקים:

תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה תֵיבוֹת כל בטחוני מבוסס על שלש עשרה מלים, שלש עשרה מדות הרחמים. וּבְשַׁעֲרֵי דְמָעוֹת וכן, בשערי דמעות כִּי לֹא נִשְׁלָבוֹת כי שרי דמעות אינם ננעלים. לָכֵן שָׁפַכְתִּי שִׂיחַ פְּנֵי בוֹחֵן לִבּוֹת התפללתי לפני ה' (נראה שצריך להיות "בוֹחֵן לְבָבוֹת", כי כל החרוזים כאן בב' רפה, והפיטן מקפיד על חריזה נכונה, וגם כי זה יותר נכון דקדוקית). בָּטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה במדות הרחמים ובשומע דמעות עמו. וּבִזְכוּת שְׁלֹשֶׁת אָבוֹת:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בִּכְיוֹת. שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת כאמור: "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ". כלומר: שים לב לדמעות שאנו שופכים לפניך. וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת. כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת:

עקדה ליום חמישי של עשרת ימי תשובה

אֶל הַר הַמּוֹר גִּבְעַת הוֹרָיָה אל הר המוריה, שאליו שלחת את אברהם באמרך "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אבל הפיטן נסח את דבריו באופן המבוסס על שיר השירים: "אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה". בֵּית עֵקֶד הָרֹעִים שם של מקום שנזכר בספר מלכים, והפיטן דרש את המלים "עקד הרעים" כלומר מקום עקדת רועי העולם וְתֶשֶׁר הָעֲלִיָּה המקום שאליו עולים ישראל. גָּדוֹל בָּעֲנָקִים אברהם כְּהִשְׁכִּים לְזֶבַח וּלְהִשְׁתַּחֲוָיָה. דִּבַּקְתּוֹ חִבַּבְתּוֹ וַתּוֹצִיאוֹ לָרְוָיָה כאשר עשה זאת, אתה אהבתו אותו וחבבתו. הבטוי יציאה לרויה מקורו בתהלים: הֵן בַּעֲשִׂירִית כְּנִסִּיתוֹ בְּפִיּוּסִים בפעם העשירית שנסית אותו. שהרי העקדה היא הנסיון העשירי של אברהם. וְזֵרַזְתּוֹ כְּגִבּוֹר מְלֻמָּד מִלְחֶמֶת אוֹנְסִים. זָרַח מִמִּזְרָח וְהוֹדִיעַ לְכָל אֲפָסִים הודיע לכל אפסי ארץ. חַיַּת בְּנוֹ לִיקוֹד שהוא יעלה את בנו על המוקד אם תאמר לו לעשות כן כִּקְדוֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים בטוי שמקורו בישעיהו. וכונת הפיטן שהוא יעלה את בנו כמו כל מעשה אש: טוֹב כְּהִקְרִין וְהֵאִיר הַשַּׁחַר. יַחַד בִּשְׁנֵי נְעָרָיו בַּעֲצַלְתַּיִם לֹא אֵחַר כאמור: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים". כְּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל וְסוֹפוֹ לַחֲזוֹר מָחָר כאילו הוא הולך כדי לשוב. ומקור הבטוי בישעיהו: "וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה’ אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל". לָקַח בְּנוֹ בִּדְבָרִים לקיחה בדברים היא בטוי שגור במדרש במקומות שונים בתורה שבהם נאמר שאדם לוח אדם אחר, כונת הבטוי הוא שאינו לוקח אותו כח אלא קורא לו. וַעֲצֵי מַעֲרָכָה בָּחָר כאמור: "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים". ודרשו חז"ל שבחר עצים ראוים למערכה: מַאֲכֶלֶת שְׁנוּנָה מְרֻטָּה לַטֶּבַח. נְדָנָהּ נָתַן מִלְּהַבְעִיתוֹ בְּאֶבַח שם את המאכלת בתוך נדן, שלא להבעית את יצחק. סוֹמֵךְ וְנִסְמַךְ עֲלֵיהֶם הַשֶׁבַח אברהם ויצחק, שיש לשבח את שניהם. עָרְכוּ גְזִירִין לְשֵׁם הַזֶּבַח ערכו עצים על המזבח. הלשון היא לשונה של מסכת תממיד המתארת את סדור גזרי העצים על המזבח: פְּרִי צַדִּיק כְּהֶאֱזִין בְּמִלָּה. צוּר יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה וְאִם לָאו בְּנִי לְעוֹלָה "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה". פיטנים רבים עסקו בשאלה מה היתה כונתו של יצחק ומה השיב לו אברהם,  וראה כאן. הפיטן כאן סובר שיצחק הבין שהוא הקרבן, אם כי בשנוי כלשהו, אם ה' לא יביא שה – בני לעולה. קְרוֹץ עַצְמוֹ הִזְמִין הזמין את עצמו לשחיטה וְתָלָה עַיִן לְמַעְלָה. רָגַשׁ לְעָקְדוֹ הֵיטֵב מֵהִפָּסֵל בִּמְעִילָה: שָׁאַג זָקֵן וּבִשְׁנוּנָה אָחַז אחז מאכלת.. תָּקְפוּ אֶרְאֶלִים וְזָעֲקוּ מִמָּחַז וראה כאן שפיטנים רבים תארו שהמלאכים הם שבקשו מה' להציל את יצחק. שהרי מלאך הוא שקרא אל אברהם מן השמים. אמנם בפשוטם של דברים אין הדבר כך. מָרוֹם כְּהִסְכִּית כשה' ראה צִמְצֵם שְׁכִינָתוֹ כְּחָז. אַיִל אַחַר הֶרְאָהוּ בַּסְּבַךְ נֶאֱחָז  וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: יָחִיד הַנֶּאֱהַב כְּשָׁלַף הַתַּעַר. רִחַף מָגִנּוֹ וְעָמַד בְּשַׁעַר ה' מעתה מגן עליו. ונראה שהפיטן רומז גם להבטחה שייירש את שער אויביו. בִּנְךָ יְחִידְךָ אָהוּב מִנֹּעַר אהובך מנעוריו. רַב לְךָ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנָעַר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי בְּקִיוּם רָזֶה. יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. צְקוֹן לַחַשׁ בָּנֶיךָ תפלת בניך, כפי שבארנו לעיל בַּצַּר לָמוֹ שיתפללו בעת צרתם אֶחֱזֶה אראה, כלומר אקבל את תפלתם. חֲקִיקָתָם לְחַיִּים כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה נכון שההבטחה המקורית שלה' היתה אחרת: "כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:  כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:  וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". אבל כיון שאנו עומדים בימי הסליות, הפיטן משנה קצת את ההבטחה.   וראה כאן.: כאן עובר הפיטן לבקש רחמים מה' אָנָּא הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. לְעֵת צָרָה פְּקַדְנוּךָ וְשִׁחַרְנוּךָ בְּמוֹרָא באנו לפניך ביראה. זְנַחְתָּנוּ רִחַקְתָּנוּ עד עתה זנחת אותנו ורחקת אותנו בעוונותינו, וכעת אנו מבקשים: קָרְבֵנוּ. הָכֵן עֲתִירָה קבל תפלתנו. וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא רומז למזמור: "אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת:  וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ:  שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ:  תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ:  וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא:  ה’ אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה": חַזְּקֵנוּ וְאַמְּצֵנוּ לְמַעַן כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ. קוֹמְמֵנוּ וְהַחֲיֵנוּ בְּטַל אוֹרוֹת הוֹדֶךָ. וְכַלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב מנַּחֲלַת שְׂרִידֶיךָ. וְתֹאמַר לְמַלְאָךְ הֶרֶף יָדֶיךָ בזמן המגפה שהיתה בימי דוד נאמר: "וַיִּנָּחֶם ה’ אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ", כלומר: עצור את המגפה: קִדַּמְנוּ פָנֶיךָ אַדּיר וְנָאוֹר. בִּתְפִלָּה וּבַקָּשָׁה וּבְהַכְנָעַת שְׂאוֹר. הֲקִימֵנוּ בְּאוֹר פָּנֶיךָ אִמְרָתְךָ לִבְאוֹר. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר פסוק מתהלים:

מקוה ישראל

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה כלשון ירמיהו: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן". שׁוֹמְרוֹ וְצִלּוֹ וּמַצִּילוֹ בְּיוֹם עֶבְרָה. הִמָּלֵא רַחֲמִים עַל עֲנִיָּה סֹעֲרָה על עם ישראל, שנאמר עליו "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים". בְּדוּדָה וּשְׁדוּדָה כְּאוּבָה וּצְעוּרָה. רְמוּסָה בְּיַד צָר וּבֶעָפָר מְעֻפָּרָה מסורה ביד אויביה, המכאיבים ומצערים ושודדים אותה. הרומסים אותה ומעפירם אותה בעפר. שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גּוֹלָה וְסוּרָה בודדה, כדברי ישעיהו: "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם". מֵאֲרָיוֹת וְדֻבִּים דְּרוּסָה וּשְׁבוּרָה הגוים, המשולים לאריות ודבים דורסים אותנו ושוברים אותנו. וְכַצֹּאן בְּלִי רוֹעֶה תּוֹעָה וּפְזוּרָה. אָדוֹן, עַד מָתַי לֹא תַבִּיט בְּצַעֲרָהּ כלומר: מתי תראה את צערה ותצילנה. לָמָּה לָנֶצַח תַּעַזְבֶנָה בְּיַד עוֹכְרָהּ מבוסס על הפסוק באיכה "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים". וכשה' עוז אותנו, אנו נתונים ביד האויב . בְּרַחֲמֶיךָ הוֹצִיאָהּ מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שְׁמֶךָ  ירמיהו אמר "אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ". אל תנאץ את עמך ישראל בכְּחַמָה בָּרָה בישראל שנאמר עליו בשיר השירים ברה כחמה. בְּחַרְתָּהּ מִכָּל אוֹם בְּשָׂפָה בְרוּרָה בחרת את ישראל מכל האומות. שׁוּר נָא בְּעָנְיָהּ וְנַעֲרָהּ מֵעֲפָרָהּ ראה את עניה וצרתה. לְחַם לוֹחֲמָהּ וְצָרוֹר צוֹרְרָהּ קים לנו מה שהבטחתנו בתורתך "וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ". היה אויב לאויבינו וצר לצוררינו. וּנְקוֹם נִקְמָתָהּ וְנִקְמַת בֵּית הַבְּחִירָה. מִגְּרוּ וּפִגְרוּ וְהֵסִּיקוּ בּוֹ הַבְעָרָה שהרגו בו אנשים והבעירוהו. חִלְּלוּ וְנִאֲצוּ שֵׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. זְכוֹר חֶרְפַּת נָבָל חֵרֵף בַּאֲמִירָה זכור את דברי החרפות שהנבלים חרפוך. קוּמָה יְיָ בְּאַפֶּךָ וְהִנָּשֵׂא לְהִתְגַבְּרָה. וְאַל תִּשְׁכַּח קוֹל צוֹרְרֶיךָ קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם:  אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד  עוֹלֶה בִּתְדִירָה תמיד, בתדירות. אַבֵּד וְגַּדַּע מֶמְשֶׁלֶת אֲרוּרָה: מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם לְעַמְּךָ תִּשְׁלַח מְהֵרָה. צִיּוֹן לְנַחֵם וּפִרְצוֹתֶיהָ לְגדְרָה. כִּי לְךָ הַגְדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה:

סליחות ליום רביעי של עשרת ימי תשובה

פתיחה ליום רביעי של עשי"ת

הסליחה הזאת היא מהסוג הקרוי פתיחה. כלומר סליחה שאמורה לפתוח את הסליחות של אותו יום, ולהיות בסיס ופתיחה לקטע "כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים". לכן, כל הפתיחות מסיימות בבטחון על רחמיו של ה'.

הפיוט הזה פותח בכל בית בתיאור גדולת עם ישראל, ובצלע השלישית בכל בית הוא פותח ב"ולמה" ושואל מדוע עם ישראל בגלות.

שׁוֹשַׁנַּת וֶרֶד בֵּין חוֹחִים גּדּוּלֶיהָ עם ישראל, שנמשל לשושנה בין החוחים. אֲשֶׁר כַּמִּגְדָּלוֹת שָׁדֶיהָ וּפַעֲמֵי נְעָלֶיהָ כל הדמויים כאן מקורם בשיר השירים. "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם", "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב", "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת". וְלָמָה הָבְקְעוּ חוֹמוֹתֶיהָ וְהָלְכוּ שְׁבִי עוֹלָלֶיהָ  כאמור באיכה: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי ה’ הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר". עַל הֶהָרִים נֻגְּפוּ רַגְלֶיהָ:

מוֹשֶׁלֶת אַפְסֵי אֶרֶץ שַׁלְטָנִית וּגְבִירָה ישראל, שהיתה בעבר גבירה ומושלת. אֲשֶׁר שִׁכְנְךָ אָז בְּתוֹכָהּ שָׁרָה ראתה את שכנך בתוכה. וְלָמָּה כְּסֻכָּה בְכֶרֶם נוֹתָרָה כדברי ישעיהו: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה". מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה פסוק מאיכה:

וְעוּדָה בַנָּשִׁים מֵעַמִּים מְהֻלָּלָה. אֲשֶׁר עַל כָּל עַם וְלָשׁוֹן מְגֻדָּלָה ה' בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון. וְלָמָּה גְרוּשָׁה כְּאִשָּׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה למה כעת הושלכה וגורשה כזונה וחללה. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ פסוק מאיכה:

אֵצֶל בַּת יוֹשֶׁבֶת בְּלִמּוּד תּוֹרוֹתֶיהָ. אֲשֶׁר בְּמַיִם רַבִּים שָׁלְחָה שְׂדוֹתֶיהָ יתכן שהפיטן רומז לפסוק "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים". הפיטן מתכון שבעבר התברך עם ישראל והיו מים רבים שהשקו את שדותיו. וְלָמָּה נָשִׁים מְאִירוֹת בָּאוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ. הפיטן שואל מדוע נאררו המים הרבים שישראל התברכו בהן בעבר. רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקו עַל מִשְׁבַּתֶּהָ פסוק מאיכה:

לְמוּדָה לִקְחֲךָ הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגּוֹיִם כִּמְדֻבָּר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים. אֲשֶׁר לְצִדְּךָ כָּאֵזוֹר מְדֻבֶּקֶת לְהִתְחַבָּר כדברי ירמיהו: "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה’ לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ". וְלָמָּה פְזוּרָה בְּכָל זָוִיּוֹת וּמַעֲבָר מדוע עם ישראל היום פזור בכל מקום. בַּת עַמִי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַמִּדְבָּר פסוק מאיכה:

חֲסִין יָהּ גְּמוֹל חֶסֶד לְחַיָּבִים. זְקוֹף קַרְנָהּ וְהוֹצִיאָהּ מִיַד מַלְעִיבִים מיד הגוים המבזים את ישראל. (המלה אמורה בתנ"ך בהקשר אחר). תְּמוּר בתמורה לכך שכִּי לֹא בְאַחֵר הִשְׁלִיכָה יְהָבִים. כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים קימה את מה שנאמר: "הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק", והשליכה את יהבה על ה' ועל רחמיו, ולא פנתה לבטוח באל אחר:

אליך ה' אקרא

בפיוט זה מבקש הפיטן שיצילנו מן הגויים המבקשים להמיר את דתנו, ויגאלנו מביניהם לארצנו.

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא אָיוֹם וְנוֹרָא. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ בְּיוֹם צָרָה אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי. בְּקוּם עָלֵינוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה בקום עלינו אדם, בקום עלינו הגויים המקוללים. בְּהִוָּסְדָם יַחַד עֵצָה נִבְעָרָה כשכלם יחד נועצים נגדנו עצה רעה, המפורטת להלן: גּוֹזְרִים עָלַי דּוֹדִי וְאָדוֹן מִלִּקְרֹאת הגויים גוזרים עלינו שלא נקרא בשם ה' שהוא גֹּאֲלֵנוּ שְׁמוֹ יְיָ צְבָאוֹת מבוסס על הפסוק "גֹּאֲלֵנוּ ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל", דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרִבּוֹאוֹת דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה . והגויים גוזרים עלינו דְּבָרוֹ לְהַבְזוֹת וְאוֹתוֹ לְהַלְאוֹת: וכן הם גוזרים עלינו הָעֶצֶב נִבְזֶה לְקַבֵּל אֱלוֹהַּ לקבל לאלוה עצבים נבזים. עצבים בתנ"ך הם כנוי לע"ז. אמנם מקור הבטוי "העצב  נבזה" הוא שאלה של ירמיהו על מלך יהודה: "הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ". הגויים גוזרים עלינו לקבל את העצב כאלוה וכן הִשְׁתַּחֲווֹת לְסֵמֶל גם הוא שם ע"ז הן בתורה והן בנביאים וּלְפָנָיו לִפְלוֹחַ. וּלְבִלְתִּי הַקְדִּישׁ הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ לא לעבוד את ה'. וְגַם לֹא לִירָא אָיוֹם אֱלוֹהַּ: זֹאת בְּשָׁמְעִי יֶחֱרַד לִבִּי. זֹאת אָשִׁיב תְּשׁוּבָה לִמְרִיבִי לגוי המאיים עלי. חָלִילָה לְשַׁכְּחָה וּלְעָזְבִי. חֲטִיבַת אֱלֹהֵי אָבִי: שהרי הפסל שלך הוא טָמֵא וָמֵת, חָדָשׁ הַבָּא מִקָּרוֹב הוא "שֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". ולכן. טִיבוֹ מַה אֶצְלִי עֲרֻבָּתוֹ לַעֲרוֹב מה יש לו לחפש אצלי? (מקור הבטוי בגמ' בב"ק ובב"ב). ולעמת זאת יוֹצֵר הַכֹּל, אֲיַחֵד, אודיע שה', יוצר הכל הוא, ולְקוֹרְאָיו בֶּאֱמֶת קָרוֹב קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְאוֹיְבָיו יִזְרוֹב יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת: כְּשָׁמְעָם אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ כשהגוים המנסים לפתות אותי לעבוד ע"ז, שומעים את תשובתי הטובה, הם מנסים בכחח, כאמור להלן. מקור הבטוי בפסוק "נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ", העוסק גם הוא ברשעים המתוכחים עם דוד.. כֻּלָּם יַחַד חוֹרְקִים עָלַי שִׁנֵּימוֹ מבוסס על הפסוק "בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ", העוסק גם הוא באויבי דוד. לִשְׁלוֹל וְלָבֹז עֲמַל יָדֵימוֹ. לְהַשְׁמִיד וּלְאַבֵּד הגויים רוצים "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים ...וּשְׁלָלָם לָבוֹז". מִפְתַּח שְׂפָתֵימוֹ אלה דבריהם שהם מדברים (להשמיד ולהרוג ולאבד את היהודים). ולכן: מִבֵּית מַאֲוַיָּהּ סֻכָּתָהּ וּמְלוֹנָהּ. מְגֹרֶשֶׁת עֲדָתְךָ לְכָל רוּחַ וּפִנָּה בכל מקום מגרשים את היהודים. נַחֲלָתְךָ נִלְאָה הפסוק המקורי הוא "נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ", אבל כאן הפיטן מוציא את הדברים מהקשרם, ואומר שנחלתך, כלומר עם ישראל, היא כעת נלאית, מלאה תלאות, וכן עֲגוּמָה וַעֲגוּנָה. וכעת היא נוֹשֵׂאת עֵינֶיהָ לְעֶזְרָה הַיְשָׁנָה למי שעזר לה מעולם, כלומר אל ה', ולכן היא: שָׂמָה פָנֶיהָ לִתְשׁוּבָה וְלִתְפִלָּה. סֵדֶר אֲבוֹתֶיהָ כְּמִקֶּדֶם תְּחִלָּה חוזרת בתשובה ונוהגת כאבותיה, המתפללים אל ה'. עֲרוֹך שָׂפָה בַּצַּר לָהּ בַּגּוֹלָה מתפללת אליה בצר לה. כמו שנאמר: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:  בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ". עָלֶיךָ מַשְׁלֶכֶת יַהַב לְכַלְכְּלָה שנאמר: "הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק": פְּנֵה נָא אָדוֹן לִתְפִלַּת עֲבָדֶיךָ. פְּצֵם וְהַצִּילֵם מִכַּף בּוֹגְדֶיךָ מיד הגויים הבוגדים בך. הפיטן רומז לפסוק: "פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר". צַוֵּה יְשׁוּעוֹת זֶרַע חֲסִידֶיךָ אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. צֵאת לָרְוָיָה לִנְוֵה בֵיתֶךָ הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה. כלומר הצלתנו, ואף הפיטן מבקש שה' יצילנו: קַנֵּא לִכְבוֹד שִׁמְךָ אִם לֹא לְמַעֲנֵמוֹ אם לא למען עמך, עשה למען שמך, כמו שנאמר"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם:  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָי ה’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:  וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:  .... לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי ה’ יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל ". ונאמר גם בתהלים: "לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ". קֶצֶף גָּדוֹל קְצֹף עַל מְעַנֵימוֹ עשה כדברי זכריה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה:  וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה", כלומר: אכן רציתי להעניש את ישראל, אבל הגויים הכו אותם הרבה יותר מממה שהגיע להם, וכעת אני קוצף על הגויים. רְשָׁעִים אַל יֹאמְרוּ אַיֵּה אֱלֹהֵימוֹ ככתוב: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּייִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ", וככתוב: "חוּסָה ה’ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם". רִיבָם רִיב ריב את ריבם, כלומר עשה את משפטם וְקוּם לְגוֹנְנֵמוֹ להגן על ישראל: שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי:  רָאִיתָה ה’ עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי מִיִּשְׁמָעֵאל אִישׁ חָמָס. שְׁאוֹנָם הָמֵק וּלְשׁוֹנָם תִּמָּס ככתוב: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה’ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם. תַּשְׁפִּיל גְּאוֹנָם השפל את  גאוותם של הגוים וּתְנֵם לְמִרְמָס. תִּפַּח רוּחָם וְיִהְיוּ לָמָס עם שיהיה למס היינו עם שיכבש וישלם מסים לזר שמשעבד אותו. גם יתר הבטויים הנזכרים כאן הם בטויים רוווחים בתנ"ך להשפלה: גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ בְּנֵי יוֹסֵף. גְּאל שְׁאָר עַמְּךָ שֵׁנִית יָד תּוֹסֵף וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם . רִיבָה רִיבָם וּגְאָלֵם מִיַּד מְשַׁסֵּף. רְאֵה כִּי אָזְלַת יָד שירת האזינו מתארת את הצרות הבאות על ישראל, שבסופן ה' גואל אותם כי הם עניים ואומללים: "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" וּמִכִּיס תַּם הַכֶּסֶף נראה שהפיטן רומז לדברי המצרים אל יוסף: "לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ:  לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה". ואף הפיטן מבקש לומר: אין לנו מה לתת בעד ישועתנו, אך אנא הושיענו: שׁוּר ראה כִּי אֵין אִישׁ הִשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ כמו שנאמר: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא ה’ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט:  וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ:  וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה:  כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם...". גם כאן, אין מפגיע, כלומר אין מי שיכול שְׂאֵת בַּעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה לְהַפְגִּיעַ אין מי שיכול להתפלל (פגיעה זו תפלה) בעד  עם ישראל, ויכול גם מִדַּת דִּין לְהַרְחִיק וּמִדַּת רַחֲמִים לְהַגִּיעַ. ומֵעֹצֶב וּמֵרֹגֶז לְהָנִיחַ וּלְהַרְגִּיעַ להניח ולהרגיע את ישראל מעצב ומרגז. כמו שנאמר: "וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה’ לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ": לכן פונה הפיטן אל ה' ומבקש: בְּצִדְקָתְךָ הַצֵּל פַּלֵּט וְהוֹשִׁיעַ. בִּצְדָקָה מְדַבֵּר וְרַב לְהוֹשִׁיעַ פניה אל ה', כמו שנאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ". רַחֵם תִּזְכּוֹר זכור את רחמיך, כמו שנאמר "ה’ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה’ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" וְאַל נָא תַּרְשִׁיעַ. רְצֵה וְהַצֵּל חוּסָה וְתוֹשִׁיעַ את ישראל: יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ אָז כָּל בָּאֵי עוֹלָם. יַחַד יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ כֻלָּם. הֲלֹא אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָעוֹלָם. כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל חָזָק גֹּאֲלָם כדברי נעמן: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל": וְעַתָּה נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. וְדִין עָלֵינוּ לְבָרֶכְךָ עֲלֵי תְשׁוּעָתֶךָ אנו מצֻוִּים להללך על הגאולה. דָּבָר זֶה כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלָּתֶךָ. לַייָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ:

אתה מקדם

פיוט המזכיר שה' הוא זה שהושיענו מאז ומעולם מיד אויבינו, ומבקש גם עתה להושיע את ישראל מאויביהם.

אַתָּה מִקֶּדֶם אֱלֹהֵינוּ אֲדוֹנֵינוּ כדברי חבקוק, כאשר הוא מבקש שהבבלים לא יבואו לאבד את ישראל: "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה’ אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". וְאָנוּ עֵדֶיךָ אנו עדיו של ה' בעולמו, ככתוב: אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה’ וַאֲנִי אֵל כִּי אֵין בִּלְתְּךָ אֵין קָדוֹשׁ כַּה’ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ גְּאוֹנֵנוּ. בְּךָ בָּטְחוּ אֲבוֹתֵינוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ, פַּלְּטֵנוּ. אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּזַעֲקֵנוּ מַלְּטֵנוּ בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ:  אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ. ואף אנו מבקשים שתפלט ותמלט אותנו מצרינו: גֵּר צֶדֶק הָרִאשׁוֹן לְכָל נְצִיבִים אברהם נקרא גר צדק בלשון הפיטנים, כי הוא הראשון שקרב עצמו תחת כנפי השכינה. בֶּן שָׁלֹש הִכִּירְךָ, יוֹשֵׁב כְּרוּבִים. דִּמּוּ לְהַפְרִידוֹ מִיִרְאָתְךָ אוֹיְבִים חַיָּבִים. בְּעַצְמְךָ יָרַדְתָּ וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר שְׁבִיבִים ע"פ המדרש: בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר לו הקדוש ברוך הוא אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל את היחיד. הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל אֶרֶךְ הָאֶבְרָה משל שיחזקאל המשיל את נבוכדנצר מלך בבל. דְמוּת בַּהֲקִימוֹ בְּבִקְעַת דּוּרָא. וַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו פִּיךָ אָצוּ לְשָׁמְרָה. וְשַׂר אֵשׁ צִוִּיתָ לְהָקֵר אַתּוּן נוּרָא כמבואר בדניאל ג, שחנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לפסל בבקעת דורא, הושלכו לכבשן האש ויצאו: זָמְמוּ רְשָׁעִים מְצֹא עֲלִילָה. לְהָמִית אִישׁ חֲמוּדוֹת עַל עֵסֶק הַתְּפִלָּה כמבואר בדניאל ו, שהרשעים כרו מלכודת לדניאל כדי שיומת על כך שהוא מתפלל לה', והוא הושלך לגב אריות, וה' הצילו. חַיָּיו צָמְתוּ בַבּוֹר וַיַּדּוּ אֶבֶן מִלְּמָעְלָה הנסוח מבוסס על פסוק מאיכה (שכמובן אינו עוסק בדניאל). מַלְאָךְ שָׁלַחְתָּ וְסָגַר פִּיהֶם של האריות מִלְּחַבְּלָה כדברי דניאל: "אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי וְאַף קָדָמָיךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת": טָפַשׁ יְוָנִי הוּא וּמְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים. לְהַשְׁכִּיחַ מֵעַמְּךָ שִׁמְךָ הַנָּעִים. יָעַץ לְהַדִּיחַ מִמְּךָ יְלִידֵי שַׁעֲשׁוּעִים. וְנָפַל וְנִשְׁבַּר וּמֵת בְּתַחֲלוּאִים רָעִים גם היונים שגזרו על ישראל גזרות מתו בתחלואים: כַּמָּה וְכַמָּה רָעוֹת רַבּוֹת צְרָרוּנוּ מִנְּעוּרֵינוּ. עֶזְרָתֵנוּ הָיִיתָ וְלֹא יָכְלוּ לָנוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:  רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי. לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ. בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם הָיוֹ תִהְיֶה עִמָּנוּ מבוסס על הפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:  לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם", ואף אנו מבקשים שגם עתה תהיה עמנו: מוֹשְׁלִים וְשָׂרִים הִמְשַׁלְתָּ עַל עַם דַּלִּים המשלת עלינו מושלים ושרים זרים. טוֹבָתְךָ תָּחִישׁ לָנוּ תן לנו את טובותיך שׁוֹכֵן מְעוּלִים שוכן שמים. נוֹשְׂאֵי לִבָּם וְעֵינֵיהֶם לְךָ תּוֹלִים. חֶבֶל נַחֲלָתְךָ לְךָ מְיַחֲלִים ישראל שהם חבל נחלתך, ככתוב "כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", נושאים את לבם אליך, תולים בך את עיניהם ומיחלים לך: סוֹד עֲצָתָם של הגויים שהם יועצים נגדנו שָׁמַעְנוּ וַתִּרְגַז בִּטְנֵנוּ מקור הבטוי בחבקוק. שמענו וכעסנו. בְּיָדֵינוּ תָּפַשְׂנוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתֵינוּ. עָדֶיךָ לָשׁוּב בַּצַּר לָנוּ עשינו מה שאנו יודעים מדורי דורות: לשוב אליך בְּגָלוּתֵנוּ. רַחוּם שְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ וְאַל תַּשְׁחִיתֵנוּ: פַּלְגֵי מַיִם בְּיָדֶךָ לֵב מְלָכִים וְשָׂרִים שנאמר: "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה’ עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ", כלומר: ה' שולט במעשיהם ומחשבותיהם של המלכים. לכן אנו מבקשים: הַטֵּה לִבָּם לְצֶדֶק מֵישָׁרִים הטה את לבם של המלכים לגזור גזרות טובות על היהודים. צְפֵה כִּי עַמְּךָ רַכִּים וּנְעָרִים. וְאֵין יְכֹלֶת לִסְבּוֹל עֹל פֻּרְעָנִיּוֹת וְיִסּוּרִים: קִיּוּם בְּרִית אָבוֹת זְכוֹר לִבְנֵיהֶם. כְּמוֹ כָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹכָחוֹתֵיהֶם. רְצוּיִם בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם. לֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי עִמָּהֶם כמו שכתוב בפרשת התוכחה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:  וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:  וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם:  וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’": שַׁדַּי בְּשִׁמְךָ נִשְׁבַּעְתָּ לָרִאשׁוֹנִים. בְּשִׁמְךָ כֵּן תְּקַיֵּם לָאַחֲרוֹנִים אתה כורת ברית לראשונים ומקים שבועה לאחרונים, אנא קים לנו. תִּתֵּן חֶסֶד וֶאֱמֶת לַבָּנִים. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם מִיָּמִים קַדְמוֹנִים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: גַּן נָעוּל מַעְיָן חָתוּם כנוי לישראל בשיר השירים: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" ואֵין מִזְדַּקֵּר. אותו אַל תִּתֵּן לְמִשְׁלַח מִרְמָס וְהֶפְקֵר כפי שעשית כשכעסת על עמך: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". רֵאשִׁית תְּבוּאָתְךָ וְכַרְמְךָ ישראל נמשלו לכרמו של ה' (בישעיהו) ולראשית תבואתו (בירמיהו) שֶׁבָּם תִּתְיַקֵּר. אַל תִּמְסְרֵם לְמִרְמָס וּלְעַקֵּר: שְׁאֵרִית כְּנֵסִיָּה וּפְלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת הנשארת מהאויב. כפי שאומרים אנשי חזקיהו לישראל. שְׁמוֹר בְּצִלְּךָ תִּהְיֶה לְמִשְׁמֶרֶת. מַעֲמָדָהּ חַזֵּק לְבַל תִּפֹּל בְּמִכְמֹרֶת. תֵּן אוֹתָהּ לִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת כפי שנאמר: "וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:  וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר", ונאמר: "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה’ לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ": בִּנְךָ בְכוֹרְךָ כדברי ה' "בני בכרי ישראל" אֲשֶׁר בְּךָ נוֹשַׁע. תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים בְּקָרוֹב יִוָּשַׁע יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה’ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד . רָעִים חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת רֶשַׁע. עֲצָתָם קַלְקֵל וְעֵינֵיהֶם הָשַׁע: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי לְפָנֶיךָ. הַיּוֹם הַזֶּה בְּהִתְפַּלְלִי עַל בָּנֶיךָ. וְאַל תְּשַׁקֵּץ עֱנוּת עֲנִיֶּיךָ. לִשְׁמוֹעַ שַׁוְעָתָם כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ  תְּהִי נָא קַשֶּׁבֶת אָזְנֶךָ תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ: דִּבְרֵי עֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ הַנִּכְתָּמִים. תִּשָּׂא וְתִכְבֹּשׁ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יַמִּים נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע .... יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם.. הַסְּלִיחָה עִמְּךָ כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא סְלַח נָא לַעֲוֹן אֲשֵׁמִים. אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים :

שוממתי ברוב יגוני

פיוט שבו מתאר הפיטן את חשבון הנפש שלו לקראת יום הדין. כאשר הוא זוכר את כל המעשים הרעים שעשה, ומצטער עליהם, וירא מן הדין. בפרט שהוא יודע שבסופו של דבר ימות. לכן הוא מתודה על חטאיו ומבקש רחמים מה'.

הפיוט מורכב מבתים בני שלש צלעות, שהאחרונה מביניהן היא פסוק מהתנ"ך. לא תמיד מובא הפסוק בהקשרו המקורי, ולפעמים הפיטן מרשה לעצמו גם לשנות קצת את הנסוח.

שׁומַמְתִּי בְּרוֹב יְגוֹנִי אני ירא מרב יגון שהרי. לְיוֹם יִפָּקֵד זְדוֹנִי. מָה אוֹמַר לַאֲדֹנִי מה אומר לו על חטאי. מקור הפסוק בדברי יהודה אל יוסף אחרי שנמצא הגביע באמתחת בנימין. שם הוא מנוסח בלשון רבים: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". מסתבר שהפיטן רוצה להזכיר גם את ההקשר המקורי, ולומר שה' מצא את עווננו.: אֻמְלַלְתִּי וְנֶאֱלַמְתִּי. בְּזָכְרִי אֲשֶׁר אָשַׁמְתִּי. בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי המקור אמור בהקשר אחר: "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה’ אֱלֹהָי:  כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי:  הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה’": בַּהֶבֶל כָּלוּ יָמַי מקור הבטוי בתהלים: "וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה", אבל כונת הפיטן היא אחרת: לא עסקתי במצוות אלא בהבלים. מִפְּנֵי בֹּשֶׁת עֲלוּמַי מקורו של הבטוי בישעיהו, וכונת הפיטן שאני מתביש במעשי נערותי. אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי: גַּחַלְתִּי בִּי קוֹדַחַת. כִּמְגִלָּה נִמְתַּחַת מתוחה מגלה שלמה על חטאתי. וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת מקור הבטוי בדברי האשה אל אלישע: "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה’ וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים". אבל כונתו של הפיטן היא שה' בא לגבות את חובו ולהענישנו על חטאתינו: דָּבַקְתִּי בְּמַחֲשַׁכִּי. וְנַפְשִׁי לֹא יָדְעָה כִּי. גֵר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי  המקור הוא בדברי אברהם אל בני חת. כונת הפיטן היא שאני חי ולא מספיק מרגיש שאני רק גר בעולם. נראה, שאע"פ שהפיטן מצטט את לשונו של אברהם, והוא מבקש לרמוז בעקר לפסוק: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", כלומר: אינכם בעלי הבית בעולם, אלא רק גרים ותושבים בו: הוֹי כִּי יָבֹא יוֹמִי. אֲזַי אִיקַץ מֵחֲלוֹמִי  שכן החים אינם אלא חלום שיסתים ביקיצה. וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי אשוב אל ה'. מקור הבטוי בהושע בהקשר אחר: וְעַל חֶטְאִי אֲשֶׁר עָבַר. וְעַל פִּשְׁעִי אֲשֶׁר גָּבַר. מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר מה אשיב לה' ששלח אותי לעולם הזה, כשישאלני על עוונותי. מקור הבטוי בדברי גד הנביא אל דוד: "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר". גם גד התכון לה' כשאמר "שולחי", אבל ההקשר הוא אחר: זְדוֹן לִבִּי הִשִּׁיאַנִי המלה "השיאני" לקוחה מדברי חוה שאמרה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". חוה היתה בדיוק במצב המדובר כאן, היא היתה צריכה להסביר לה' מדוע חטאה, ואמרה שעשתה זאת בעצת הנחש. הפיטן אומר שעשה זאת בעצת זדון לבו, כלומר בעצת יצרו. וְעַל עָוֹן אֲשֶׁר הִלְאַנִי. מִבֶּטֶן קְרָאַנִי מקור הבטוי בפסוק שאומר את ההפך: "ה’ מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי". ואילו הפיטן אומר: מאז שנולדתי שוכן בי היצר הרע ומפתה אותי לחטוא: חוֹשֵׁב בְּנַפְשׁוֹ נָבָל. כְּעֵץ שָׁתוּל עַל יוּבָל אדם חש שהוא יציב בארץ, "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו", בעוד שלאמתו של דבר. וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל מקור הדברים בדברי איוב, בהקשר  דומה מאד להקשר שאליו מתכון הפיטן. האדם כל חייו בדרך לקבר. הפיטן חורז כאן שתי מלים שנשמעות ונכתבות באופן שוה, אך משמעותן שונה. הדבר  מקובל בפיוטים, משום שזו לא אותה מלה: טָפַל שֶׁקֶר בְּתוֹכוֹ. וְנָמַס מִמַּהֲלָכוֹ. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה והנה הוא רואה שתחושת הבטחון שלו היתה שקר. מקור הבטוי אצל משה, כשהרג את המצרי. האדם בסופו יֻשְׁלַךְ כְּאֶבֶן דּוּמָה. וְלֹא יִשָּׂא לְבֵית מְהוּמָה. מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה את כל הונו לא יוכל לקחת עמו לשאול. מקור הבטוי בהקשר אחר לחלוטין, דברי דוד: "וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה": כֹּחוֹ לֹא סְמָכַהוּ. עֵת נַפְשׁוֹ נְשָׂאַתְהוּ. אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלָתְהוּ גם כשהיה חי לא היה לו כח, ק"ו בעת מותו. מקור הפסוק ביחזקאל: לְכָדַתְנִי אַשְׁמָתִי נלכדתי בחטאי. הֲלֹא זֶה דְּבַר נִשְׁמָתִי. עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי מקור הבטוי בדברי יונה: "אָנָּה ה’ הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה": לְזֹאת נַפְשִׁי נְשַׁמָּה מלשון שממה. כְּאִישׁ שׁוֹכֵב בִּכְלִמָּה נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה’ אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ. עָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה המקור בדברי איוב שאמר: "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה’ נָתַן וַה’ לָקָח יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ". הפיטן משתמש בדברי איוב בהקשרם המקורי: מְשׁוּגוֹתַי נָשָׂאתִי אני נושא את חטאי. וּבִלְבָבִי קָרָאתִי. אָנֹכִי חָטָאתִי אני מודה שחטאתי ושב אל ה'. (מקור הבטוי בודויו של עכן, שממנו לומדת המשנה שצריך להתודות והוידוי מכפר). והפיטן ממשיך בוידויו: נְכֹחָה לֹא חָשַׁקְתִּי לא חשקתי בדברי התורה הטובים והנכוחים. וּבִשְׁרִירוּת לִבִּי דָּבַקְתִּי כמו שנאמר: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:  וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". מַה לְךָ כִּי נִזְעָקְתִּי הפסוק המקורי הוא "מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ", ומקורו בדברי בני דן אל מיכיהו אחרי שהם גנבו ממנו את פסלו. הפיטן פונה אל נפשו ואומר מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ, אתה אשם, ולכן: שְׂאִי נַפְשִׁי אַשְׁמָתֵךְ. רְאִי חַטָּאתֵךְ לְעֻמָּתֵךְ. גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ המקור בדברי יחזקאל: "גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר הִתְעַבְתְּ מֵהֵן". וכן אומר הפיטן לנפשו: עֵת אֶדְאַג לַעֲוֹנַי. הֱשִׁיבוּנִי רַעֲיוֹנַי. נִפְּלָה נָא בְּיַד אֲדֹנָי כדברי  דוד אל גד. וכאן  פונה הפיטן לה' ומבקש: פְּנֵה מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ.  וּפְתַח לִי דְּלָתֶיךָ פתח לי פתח אליך, לשוב אליך. כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ מקור הבטוי בתפלת חנה: צוּר הָגֵן בַּעֲדֵנִי. וּמֵעֲוֹנִי פְּדֵנִי. וְתוֹרָתְךָ לַמְּדֵנִי מוקר הבטוי בתהלים: קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ. בְּיוֹם אֶעֱמוֹד נֶגְדֶּךָ ביום הדין. (אולי מטרת הפיטן היתה שיאמרו את הפיוט עוד לפני ראש השנה). אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ אל תטה אותי למיתה באפך. מקור הבטוי התהלים, במזמור לדוד ה' אורי וישעי: רְאֵה עָנְיִי בכמה מקומות נאמר ראה עניי, נראה שהיפן רומז לפסוק  "רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי" וַעֲנֵנִי. אֲנִי בְיָדְךָ הִנֵּנִי. וְאַתָּה יְיָ חָנֵּנִי המקור בתהלים בהקשר אחר לגמרי: "וְאַתָּה ה’ חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם": שְׁלַח אֲמִתְּךָ וְחַסְדֶּךָ. לְעַם צוֹעֲקִים נֶגְדֶּךָ. וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ לכל העם, וגם לי. המקור הוא בדברי נתן אל דוד: "וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא": תִּסְלַח אַשְׁמָתֵינוּ. וְאַל תִּפְקוֹד עֲלוּמֵנוּ אל תפקוד עלינו את חטאי נעורינו. כִּי כְצֵל יָמֵינוּ:

תחרות רגז הניח

תַּחֲרוּת רֹגֶז הָנִיחַ וְתִזְכֹּר רַחֵם אל תזכור את התחרות והרגז אלא את הרחמים. כמו שנאמר "ה’ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה’ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר". תְּמִימֶיךָ חַנּוֹת וְאַל תִּשְׁכַּח בְּיַד לוֹחֵם חון את בניך, זכור את תמימיך ואל תעזבם ביד אויביהם. שְׁאֵרִיתָם חֲמוֹל פְּלֵיטָתָם תְּרַחֵם. שְׁבִיתָם כַּאֲפִיקִים שׁוֹבֵב שׁוּבָה ה’ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב וְכַדֶּשֶׁא תַּפְרִיחֵם וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה: רָפוּ יְדֵי עַם עֲנִיֵּי הַצֹּאן רפו ידי ישראל. רָדוּ בָהֶם שׂוֹנְאֵיהֶם בְּעֹנִי וּלַחֲצוֹן. קוּם כִּי עָלֶיךָ לִגְדוֹר פִּרְצוֹן לגדור את פרצם של ישראל. קוֹחָם פְּקַח קים לנו את הפסוק: "רוּחַ אֲדֹנָי ה’ עָלָי יַעַן מָשַׁח ה’ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ. לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה’ וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". וּקְרָא שְׁנַת רָצוֹן המשך הפסוק הנ"ל: צְבִי יִשְׂרָאֵל קֹדֶשׁ חָלָל עַל בָּמוֹת עם ישראל נופל בחרב, כקינת דוד: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.... אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל". צָרָיו עָלָיו יִשָּׁאוּן יַמִּים כַּהֲמוֹת כדברי ישעיהו: "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן:  לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה:  לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ". אמנם, ישעיהו מנבא שם שבסופו של דבר ה' יצילנו מיד הגויים, אבל הפטןאומר שבינתים אנו עוד בזמן שבו הגויים יהמיון וישאון. פֶּלֶא אַיֵּה שׁוֹאֵל שואל איה הפלא שמחולל ה', כמו גדעון ששאל: "וְיֵשׁ ה’ עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ?" וּזְכֹר עוֹלָם יְמוֹת בשירת האזינו כתוב: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:  בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ,וכעת אנו שואלים הייכן כל אלה, וכן היכן פְּקֻדַּת מִשְׁנֶה כְּהוֹפַעְתָּ אֵל נְקָמוֹת היכן הנקמות שעשית באויביך, ככתוב: "אֵל נְקָמוֹת ה’ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ": עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ מְחוֹלֶלֶת קָמִים. עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים ככתוב "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה’ עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין". סַפֵּחַ כּוֹס חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר לְאַנְשֵׁי דָמִים מקור הבטוי בחבקוק: "הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר", אלא ששם הוא מדבר כנגד מלך בבל, והפיטן לוקח את הבטוי ומבקש שה' יעשה כן לכל העמים. סַף רַעַל כנוי לירושלים, לקוח מדברי זכריה: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב" פְּקֹד בְּשִׁלּוּם נִחוּמִים קים את דברי הפסוק: "דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו": נֵצַח יִשְׂרָאֵל פניה אל ה' קֹוֶיךָ חוּשָׁה לְעֶזְרָתָם חוש לעזרת קויך, כלומר לעזרת ישראל. נִגָּשִׂים וְנַעֲנִים הגויים נוגשים בהם ומענים אותם. הנסוח מבוסס על הפסוק: "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו" וּבְךָ תִּקְוָתָם. מְיַחֲדִים שִׁמְךָ וְזִכְרְךָ תַּאֲוָתָם אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ ה’ קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ. מְשֹׁל בָּם אַתָּה ולא הגוים וַעֲצֹר בְּמַקְהֵלוֹתָם: לְךָ יְיַחֲלוּ הֵן אִם תִּקְטְלֵם אפילו אם תקטלם, כדברי איוב: "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל". לְרַוְחָתָם וּלְשַׁוְעָתָם אֹזֶן בַּל תַּעְלֵם קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי. כָּשַׁל כֹּחָם מְהֵרָה הַצִּילֵם כחם כבר כשל ותם, והם מבקשים שתצילם מהרה. כָּלוּ עֵינֵיהֶם, מִתְּהוֹמוֹת מָתַי תַּעֲלֵם עיניהם כבר כלות לראות מתי תעלה אותם מן התהום. יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעַ עם ישראל, שה' שואל עליו "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים". (אפרים הוא כנוי למלכות ישראל כולה) בְּיַד צָרָיו לָמָּה לְאָכְלָה למה נמסר ביד צריו לאכלה. יַחַרְקוּ שֵׁן הגויים חורקים שן על ישראל גְּזָרוּהוּ כַּצֹּאן מִמִּכְלָה  כמו שנאמר: "כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים", כלומר: הגויים שוחטים את ישראל וגוזרים אותו מהעולם כצאן מדיר. טָבְעוּ פֹה מַבָּטָם וּלְעֶזְרָה נָסוּ לְבֵית הַתְּפִלָּה עם ישראל נסים אל ה' ומבקשים מממנו ישועה. טוּבְךָ וְרַחֲמֶיךָ מֵהֶם לֹא תִכְלָא: חִנָּם פְּעוֹל חֶסֶד גְּמוֹל טוֹבָה לְחַיָּבִים. חִלּוּךָ בְּקִדּוּשׁ צוֹם וּבַעֲצָרָה נִצָּבִים עשרת ימי תשובה. זֵרוּם כִּלוּם זֵדִים טוֹרְפִים כִּזְאֵבִים  הגוים הטורפים כזאבים כלו את ישראל וזרו אותם בארצות. זוֹ לַעֲגָם וְרַב בּוּזָם בְּאַדְמַת שׁוֹבִים: וּבַמֵּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי אַתָּה גֹאֲלָם כדברי משה: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", בכך לדברי משה יודע כי ה' בחר בישראל, ואף הפיטן שואל במה יודע שה' אוהב את ישראל וְצָר הַצּוֹרֵר הִקְשָׁה וְהִכְבִּיד עֻלָּם? ומשיב הפיטן: הַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה וְלַטִּבְחָה הַתִּקֵם כֻּלָּם ירמיהו אומר: "צַדִּיק אַתָּה ה’ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד:  נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם:  וְאַתָּה ה’ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ירמיהו מבקש שה' יקדיש את אויביו להריגה, ואף הפיטן מבקש כך על אויבי ישראל. (ויש גורסים: הִקְדִּישָׁם לְיוֹם הֲרֵגָה וְלַטִּבְחָה הִתִּיקָם כֻּלָּם, ולפי זה הצלע השלישית כאן היא עדין חלק מהשאלה ולא חלק מהתשובה. החסרון בגרסה הזאת הוא המרחק שלה מלשון הפסוק). והמשך הבקשה של הפיטן: הוֹרֵג שִׁבְעָתַיִם יִקָּם וְשִׁבְעִים וְשִׁבְעָה יְשֻׁלָּם הצלע הזאת מורכבת מדביר ה' אל קין ודברי למך אל נשיו. ה' אומר לקין: "לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם", ולמך מהלל את עצמו עוד יותר ואומר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה", ואף הפיטן מבקש שכל מי שהרג את היהודים ינקם פ שבעים ושבעה: דְּלֵה וְהַצֵּל לְקוּחֵי מָוֶת וְלַהֶרֶג מָטִים הצל את עמך ישראל הלקוחים למות ולהרג. דְּחוּפִים לְלַעַג בְּיַד שׁוֹאֲלֵי תֶּרֶף וְדוֹרְשֵׁי אִטִּים אלה ששואלים בתרפים ובאלילים (האטים נזכרים בספר ישעיהו כסוג של אלילים או כשפים). גְּבוּרָתָם בַּצוֹם נָשְׁתָה וְדָמָם לְפָנֶיךָ מְמַעֲטִים הם צמים (כפי המנהג לצום בימי הסליחות) ולכן דמם מתמעט. גִּלוּי רִיבָם אֵלֶיךָ, גְּאָלֵם מֵחֶרֶב לְהָטִים הלשון שאולה מלהט החרב המתהפכת, אבל כונת הפיטן שה' יגאלנו מחרבם של הגוים.: בִּלְתְּךָ לָמוֹ אַיִן זוּלָתְךָ לֹא בָחָרוּ  הם לא פנו לאל אחר זולתך. בֶּעָשָׁן כָּלוּ עֵינֵיהֶם וְעַצְמוֹתָם כְּמוֹקֵד נִחָרוּ מבוסס על פסוק בתהלים: "כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹ קֵד נִחָרוּ". אוֹר חָשַׁךְ בַּעֲדָם כֹּחַ נֶעֶזָב וְהַלִּבּוֹת סְחַרְחָרוּ. אִוּוּךָ פְּקָדוּךָ בַּצָּר וּבָעֵת צַר לְךָ יְשַׁחֵרוּ: אָנָּא לְעֶזְרַת יְדִידֶיךָ הִוָּעֲדָה חוּשָׁה מְהֵרָה. הַקָּטֹן לְאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְהַעֲצִים וּלְהַגְבִּירָה כדברי ישעיהו: "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". יוֹדוּךָ חוֹכֵי יִשׁעֶךָ וִיהַלְלוּךָ עַם נִבְרָא ככתוב: "תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ". הפסוק הזה הוא חלק מהמזמור המתאר את ה' השומע את תפלת העני. מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה פניה אל ה', כדברי ירמיהו שפנה כך אל ה':

ישמיענו סלחתי

זהו פזמון, כנראה פזמון מקורי. (על פזמון מקורי ולא מקורי ראה בדברינו על הפזמון במוצאי מנוחה).

הפזמון כאן הוא "ה'  היה עוזר לנו", הפסוק המקורי הוא "שְׁמַע ה’ וְחָנֵּנִי ה’ הֱיֵה עֹזֵר לִי", וכמו בסליחות רבות, גם כאן הוחלפה לשון היחיד של הפסוק בלשון רבים.

יַשְׁמִיעֵנוּ סָלַחְתִּי ה' ישמיעננו סלחתי, כמו שהשמיע למשה: "וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן מבוסס על המזמור הידוע בתהלים. בִּימִין יֶשַׁע לְהִוָּשַׁע ה' יושיענו בימין ישעו. עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן  ה' יושיע את ישראל שנקרא עם עני. בְּשַׁוְּעֵנוּ אֵלֶיךָ נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ כאמור: "נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

שִׁוִּיתִי עֶזְרָתִי עַל גִּבּוֹר וְנִשָּׂא על ה'. לִפְנֵי גוֹחִי לפני ה', מבוסס על הפסוק "כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי" אֶשְׁפּוֹךְ שִׂיחִי. אוּלַי פָּנַי יִשָּׂא מקור הבטוי בדברי יעקב על עשו, אבל הפיטן מתכון שאולי ה' ישא את פני. מִדָּתִי כִּוַּנְתִּי. כְּסֵדֶר אֲשֶׁר עָשָׂה אני אומר שלש עשרה מדות כסדר שקבע ה'. הֲלֹא יַקִּיר, מְקַרְקֵר קִיר, עוֹד זָכוֹר תִּזְכְּרֶנוּ הפיטן פונה אל ה' בתאר מקרקר קיר, על סמך הפסוק: "כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַאדֹנָי ה’ צְבָאוֹת בְּגֵיא חִזָּיוֹן מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר". ואומר: הלא זכור תזכור את בנך יקירך, כאמור: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה’". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

בְבֹא כְּגַל הַגַּלְגַּל, לְהַחֲלִיף הַשִׁטָּה כאשר  הגלגל מתהפך עלינו. בימי הדין. רַעְיָתְךָ יוֹנָתְךָ לְךָ פּוֹנָה הַבִּיטָה הבט וראה כי רעיתך יונתך, עם ישראל,  פונה אליך. בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ הִגִּישָׁה לִפְתּוֹחַ בַּחֲרָטָה מקור הבטוי בהלכות נדרים, אבל הפיטן שאל את הבטוי וכונתו שהיא פותחת ומתחרטת על מעשיה הרעים. יְמִין פְּשׁוּטָה מִלְּמַטָּה, בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אנו מלמטה מצפים לימינך הפשוטה לקבל שבים. מקור  הבטוי בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ הוא באיכה, שם ישראל לא מצפים אל ה' אלא אל גוי לא  יושיע. הפיטן שאל את הבטוי משם ואומר את ההפך: אנו לא מצפים אל הגוי, אלא לימינך הפשוטה . יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

שׁוֹאֵל חֶסֶד בְּהִוָּסֵד, הִנְנִי תֹאמַר שמע אל תפלתנו ואמור הנני. מָרוּת יֶצֶר. הִבָּצֵר. קָבוּעַ כְּבַמַּסְמָר המדרש אומר שהוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. שלשתם אחד הוא. ואנו מבקשים מה' שייסר את השטן, היצר הרע, יאסור  אותו ויחבר אותו במסמר  למקומו, שלא יוכל  להזיק. וּלְצַוָּאר כְּמוֹ סַוָּאר. הוּטַל לְמִשְׁמָר קשור את צוארו שלא יוכל לברוח. וּמִי אָזַר זֵר לְזָר. וּמִי אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנוּ שמור אותו ואלתעורר אותו. יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

לַחֲבַצֶּלֶת לעם ישראל, שנמשל בשיר השירים לחבצלת השרון פְּתַח דֶּלֶת. אֱלוֹהַ מִמַּעַל. בִּינָה הֲגִיגִי כאמור:"אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה’ בִּינָה הֲגִיגִי". הקשב לתפלתי והבן את הגיגי. לְהַצִּיגִי. בְּתוֹךְ שַׁעַר הַנִּנְעַל בשעת נעילתשער, שמע אלתפלתי.. רַחֲמֵנוּ. קַדְּמֵנוּ רחמיך יקדמונו. צֳרִי וּמָזוֹר הַתְעַל תן לנו תרופות לחליינו, צרי ומזור. בָּרֵר חִכִּי. לְהַצְדִּיקִי. יְבֻקַּש עָוֹן וְאֵינֶנוּ כאמור: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה’ יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

יוֹנַת אֵלֶם מִשָּׁלֵם כנוי לעםישראל. חֵלֶק יָפֶה תַּגִּיעָהּ תתן לה חלק יפה, כאשר אתה דן את העולם. אוֹת צֶדֶק בְּהִצְטַדּק בְּיִרְאָתְךָ לְהוֹשִׁיעָהּ צדק אותה בדין והושיע אותה. לְךָ תִקְרָא עֵת לְשַׁחְרְרָהּ אָדוֹן בְּזוֹ הַשָּׁעָה זה הזמן לשחרר  אותה מהגולה. וַתֵּק תֵּיק מִנַּרְתֵּק. כָּאוֹר תּוֹצִיא דִינֵנוּ תזכנו בדין, כאמור "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

תַּצְלִיחִי. בְּמִשְׁלָחִי בתפלתי. אָשִׁיב שׁוֹלְחִי דָּבָר מקור הבטוי בדברי גד הנביא: "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר". הפיטן שאל את הבטוי, ואומר: אשיב לה' דבר: חִזַּקְתָּ חוֹק חַקְתָּ הלא אתה חקקת חוק: עֶשֶׂר וְשָׁלֹשׁ כִּמִדֻבָּר שלש עשרה מדות. מַחְזִיקִים וְלֹא רֵיקָם שֻׁלַּחְתִּי לְהִתְגַבָּר כדברי המדרש: "ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם". אתה למדת את משה שעלינו לומר שלש עשרה מדות ואינן חוזרות ריקם. והנה אנו אומרים. וְכֹה תַעֲשֶׂה. עָוֹן נוֹשֵׂא כנוי לה', שהוא נושא עוון ועובר על  פשע. אַתָּה תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ כאמור: "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

עקדה ליום רביעי של עשרת ימי תשובה

זהו פיוט עקדה. כל בית בו בנוי מארבע צלעות, שהרביעית מביניהן היא פסוק. הפיטן משתמש בפסוק לאו דוקא במשמעותו המקורית.

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן אם אין אנו יכולים להקריב אפילו קן צפורים ברובע, כלומר אפילו דבר קטן איננו יכולים להקריב לפניך לכפר. אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן אם האהל שבו שכנת את שמך ריק. אַל נֹאבְדָה עַל כֵּן. יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן הפסוק במקורו אמור על יעקב, אבל הפיטן מתכון לאברהם. פָּנִים לוֹ תַכִּיר תזכור אותו לטובה. וְצִדְקוֹ לְפָנֶיךָ נַזְכִּיר. צִוִּיתוֹ קַח נָא אֶת בִּנְךָ יַקִּיר. וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר מקור הבטוי בדיני קרבנות:"וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ":

רָץ אֶל הַנַּעַר וְהִקְדִּישׁוֹ ויש גורסים: רץ אליו הנער. כונת הפיטן היא שהוא מהר רץ אל  הנער להקדישו לקרבן, כי ה' צוה. וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ ואע"פ שנפשו קשורה בנפשו. גם הפסוק הזה אמור על יעקב ובנו, אבל הפיטן שאל אותו ומשתמש בו כדי לתאר את אברהם ובנו. שנפשם קשורה זו בזו ואעפ"כ ארהם עושה את רצון ה'. עִטְּרוֹ בְּעֵצִים וְאִשּׁוֹ ככתוב: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". וְנֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ מקור הבטוי בפרשת נזיר:

יָחִיד רַךְ הֻקַּל כַּצְבִי. עָנָה וְאָמַר אָבִי. הִנֵה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים נָבִיא. וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא מקור הבטוי בדברי נערו של שאול אל שאול כיצד נבוא אל איש האלהים אם אין לנו מה לתת לו. אבל הפיטן מתכון בכל הבית הזה לאמור "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה". פיטנים רבים עסקו בשאלה מה היתה כונתו של יצחק ומה השיב לו אברהם,  וראה כאן:

מִלִּין הֱשִׁיבוֹ מלְּהַבְהִילוֹ. עָנָה אָבִיו וְאָמַר לוֹ. אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. כאמור,  פיטנים רבים עסקו בשאלה מה היתה כונתו של יצחק ומה השיב לו אברהם,  וראה כאן. הפיטן כאן סובר שאברהם הסתיר  מיצחק את הכונה האמתית, אם כי להלן משמע אחרת. שגם יחק עמד בנסיון כראוי. עוד מחדד הפיטן שהפסוק יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי מהוה בחירה ביצחק לדורות. וכאן  הוא מביא את הפסוק וְיוֹדַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ שמרקורו בדברי משה אל קרח, ובאמירה שהמעשה כאן מלמד מי לה'. וגם בענין זה ראה כאן:

בְּמִצְוֹתֶיךָ שְׁנֵיהֶם נִזְהָרִים. וְאַחֲרֶיךָ לֹא מְהַרְהְרִים. חָשׁוּ מְאֹד נִמְהָרִים כלומר: הם מדקדקים בכל מצוה, גם כאשר היא קשה. עַל אַחַד הֶהָרִים הפסוק הזה, מקורו כאן, בפרשת העקדה:

רָאוּ אֵשׁ תְּלוּלָה ע"פ המדרש שארהם ויצחק ראו את השכינה. מִהֲרוּ עֲצֵי עוֹלָה. יַחַד בְּאַהֲבָה כְלוּלָה. ישְׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה מקור הפסוק בישעיהו. שם הוא לשון צווי, אבל נראה שכאן יש לקרוא ישרו בחיריק, לשון עבר. כך עשו אברהם ויצחק:

רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה הפיטן פרש לעיל שבפסוק "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה" ברהם לא אומר ליצחק את האמת. יצחק עוד מצפה לראות מי השה, וכעת הוא רואה כי הוא השה.. נָם נאם, אמר לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה העומד בנסיון. אוֹתִי כַכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה תקריב אותי ככבש. לֹא תַחֲמֹל וְלא תְכַסֶּה מקור הבטוי בקרוב משפחה שמסית וחוטא, שהתורה אומרת לא לחמול עליו למרות שהוא קרוב. הפיטן שם בפי יצחק את אותן מלים:

בִּי חָפֵץ וְנִכְסוֹף. לְבָבִי לוֹ אֶחְשׂוֹף. הַאִם תִּמְנָעֵנִי סוֹף. רוּחִי וְנִשְׁמָתִי אֵלָיו יֶאֱסֹף  כלומר: הקרב אותי, כאשר צוה ה':

יָדָיו וְרַגְלָיו עָקַד. וְחַרְבּוֹ עָלָיו פָּקַד וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ . לְשׂוּמוֹ עַל עֵצִים שָׁקַד. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד גם כאן, מקור הפסוק בהלכות קרבנות בפרשת צו. והפיטן מתאר באמצעותו את העקדה.:

צַּוָאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו יצחק שתף פעולה עם העקדה. וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו. לְשָׁחֲטוֹ לְשֵׁם בְּעָלָיו לשם ה'. וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו מקור הפסוק בסלם יעקב, וכאן הפיטן שאל את  הפסוק לצרך העקדה. והנה רואה אברהם שמלאך ה' קורא לו מן השמים:

חָקַר אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. הָאָב עַל בְּנוֹ לֹא חָסָה. לִבּוֹ אֶל כַּפָּיו נָשָׂא. וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה מקור הפסוק בבריאת העולם. וכאן כונת הפיטן שאלהים ראה את  כל אשר שה אברהם.: קָרָא לְמֵרֶחֶם מִשְׁחָר. תְּמוּרַת בִּנְךָ תִּבְחָר. הִנֵּה אַיִל אַחַר וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ . וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר מקור הבטוי בדברי דניאל אל ה' "אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ". הפיטן מביא את הדברים כדברי ה' אל אברהם, עשה אל תאחר את האיל.:

חֲלִיפִי אַזְכָּרָתוֹ. תִּכּוֹן הַקְטָרָתוֹ. וְתַעֲלֶה תִמְרָתוֹ יעלה ריח ניחוחו לפניך גם היום. וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ מקור הבטוי בהלכות קרבנות: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ". וגם אנו מבקשים, שלא רק האיל אלא גם יצחק וזרעו יחשבו קדש לה':

זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק בשמים. לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק יחקק בספר לעולם. בְּרִית עוֹלָם לֹא נִמְחַק. אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק כאמור: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". כאן בפרשה נמצאים רק אברהם ויצחק, ולכן הפיטן מזכיר רק אותם. וכמובן, את הברית:

קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לִקֹּד עם ישראל באים לפניך להשתחוות ולהתפלל. בְּצֶדֶק עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד זכור את העקדה ודון אותנו לצדק. צֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד. פְּנֵה הַצֹּאן אֶל עָקֹד מקור הבטוי במעשי יעקב בצאן לבן. אבל כונת הפיטן היא זכור את עם ישראל, צאנך, וזכור את יצחק העקוד. ודון לטובה את צאנך בזכות יצחק העקוד.:

מלך מלכים

מֶלֶךְ מְלָכִים. רָם עַל רָמִים. שׁוכֵן שְׁחָקִים. יוֹשֵׁב בִּמְרוֹמִים. הַמְּהֻלָּל וְהַמְשֻׁבָּח לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ. בְּפִי כָּל יְקוּמִים כל אלה  הם תארים ופניות לה', רְאֵה בְּעִנּוּי אֲנוּנִים וַעֲגוּמִים ראה כמה מעונים ומסכנים עמך ישראל שהם אנונים, כלומר אבלים, ועגומים. שׁוּר נָא בְּשִׁפְלוּת מְעוּטֵי עַמִּים ראה בשפלותם של ישראל שנאמר עליהם "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים". מְפֻזָרִים וּמְפֹרָדִים בֵּין הָעַמִּים כדברי המן "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". וּבְבֹשֶׁת וּבִכְלִמָּה נֶחְפָּרִים וְנִכְלָמִים. אֲבֵלִים וּבְדוּדִים נְזוּפִים וְנִזְעָמִים. לְמַכִּים נְתוּנִים וְגֶוְיָם לְמַהֲלֻמִּים כאמור "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים". בַּבֹּקֶר מִי יִתֵּן עֶרֶב נוֹאֲמִים. רֶמֶשׁ אוֹמְרִים. מִי יְקָרֵב אוֹר יָמִים כאמור בפרשת התוכחה, אחת הקללות שתבוא על ישראל אם לא ישמרו את התורה היא: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". אנו פונים לא ה' שיראה שכך אנו. רמש פירושו ערב. אֵין לָהֶם מְנוּחָה וְשֶׁקֶט וּשְׁלוֹמִים. בַּמֶּה לְהִתְנַחֵם וְלִמְצֹא תַנְחוּמִים: שָׁלוֹם מְצַפִּים. וְהִנֵּה נִלְחָמִים. לְטוֹבָה מְקַוִּים. וְהִנֵּה רֹעַ תַּשְׁלוּמִים מצפים לשלום והנה מלחמה, מקוים לטובה, והנה רע, כי משולם להם רע על מעשיהם. וַתִּבְחַר נֶפֶשׁ מִיתַת רְדוּמִים וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי. מַה נִתְאוֹנֵן וְנֹאמַר וַעֲוֹנוֹתֵינוּ גּוֹרְמִים מה יש לנו להתאונן, עוונותינו גרמו לכל זה. כדברי יהודה "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". שהרי חָטָאנוּ רָשַׁעְנוּ וְסַרְנוּ מֵחֻקִּים נְעִימִים מחקי התורה: זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים. קוּמָה וְהִמָּלֵא עָלֵינוּ רַחֲמִים. וְקַבֵּץ פְּזוּרֵינוּ מֵאַרְצוֹת עַמִּים.

אֲשֶׁר מָסַרְתָּ חִנָּם לֶאֱדוֹמִים אותם יהודים שנמכרו חנם. מַהֵר לְגָאֲלָם בְּלֹא כֶסֶף וְדָמִים כאמור "כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ". צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב כאמור "אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב". הַצוּר תָּמִים מבוסס על שירת האזינו. כִּי לְךָ יְיָ הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים: